יוסף פוגש את אחיו ובודק האם הם איבדו את האהבה, את האחדות, כדי לדעת אם הגיע הזמן להתגלות אליהם או לא.
בפרשה הקודמת אביו שולח אותו "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" ואז הוא מגיע לשכם ושם הוא פוגש איש והאיש שואל "מה תבקש?" ויוסף אומר "את אחי אנוכי מבקש" (ראה בראשית לז פסוקים יא-יז) ופירושו אני מבקש את האחווה. אני מבקש את האחים שלי, את האחדות. הם אחראים כלפי, ואני אחראי כלפיהם, האיש אומר לו "נסעו מזה" ומפרש רש"י שם בשם המדרש – הסיעו עצמם מן האחווה. בדעת זקנים מבעלי התוספות (בביאורים לפרק לז פסוק יז) כתבו שאמרו שהאחים שאינם חפצים להיות יותר יב' שבטים, ולכן "זה" הינו בגימטריה 12.
המשבר הגדול של יוסף הוא שאחיו זרקו אותו לבור. והאחווה היתה מצידו ולא מצידם.
בהמשכו של סיפור בפרשתינו אחיו מגיעים אליו לשבור אוכל ושוב יוסף מחפש את האחווה, מחפש הוא את ה-"זה" (12), ולכן אומר הוא להם: "בזאת תבחנו חיי פרעה אם תצאו מזה, כי אם בבוא אחיכם הקטון הנה" (פרק מב פסוק טו).
מבחן של יוסף – האם אנחנו עדיין אחים? האם עדיין יש בכם את אותה שנאה? את אותה עין צרה כלפי איש אל אחיו? אולי שונאים אתם את בנימין? והוא שואל על אביהם "העודנו חי"? והם עונים "עודנו חי" (פרק מג פסוקים כז-כט) אז מבין יוסף שיש אבא ששומר על האחווה.
ואז הוא מגיע למבחן – שם את הגביע באמתחת בנימין. אנחנו יודעים שיהודה אומר לאביו "שלח את הנער איתי, אנוכי אערבנו מידי תבקשנו". (פרק מג פסוקים ח-ט) אני ערב לנער. אנוכי אערבנו. הנה יהודה אומר כאן מה שהוא לא אמר במכירת יוסף. העריבות זוהי התחלת האחווה.
יוסף מביא במבחן את האחווה. ורק כשהאחים מצליחים במבחן, ואכן האחווה קיימת, רק אז הוא מגלה ומבין את כל הדרך שהוא עשה, מתוך הבור אל הפיסגה שהוא האדם השני החשוב ביותר מצרים (אחרי פרעה).
הבנתו של יוסף כתובה כאן: "ועתה אל תעצבו… כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם… ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוהים" (פרק מה פסוקים ה-ח).
בכיו של יוסף (בפרק מה בפסוק ב) הוא ביטוי להבנה כי האחים עברו תהליך תיקון שלם.
פרשה זו אינה מסתיימת כאן, את סופה ניתן לראות בספר שמות בפרשת בשלח (בפרק יג פסוק יט ): "ויקח משה את עצמות יוסף עימו, כי השבע השביע את בני ישראל, פקוד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה איתכם".
בתוספת זו המנמקת את העלאת עצמות יוסף – יש בה כדי להחזרינו אל ה-מזה שבפרק לז.
אדם הולך לעולמו וברגע זה אין זכר לעבר ולגלגולי העבר. אולם יוסף מבקש לשמור את האחווה שנוצרה בתהליך ארוך שבאה לידי ביטוי בצורה מובהקת גם בנאומו של יהודה (בתחילת פרשת ויגש), ברית זו אל לה להינתק, ורגע מיתתו של האדם הוא חסד של אמת (לתוספת ביאור כדאי לעיין בקובץ שמעתין תשנט' גליון 137-138 במאמרה של מרים דנינו).