מלחמת האידיאולוגיה (תשע"ט)

בפרשתנו ישנה פרשת המרגלים. הקב"ה אומר למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל… וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר פרק יג, פסוקים ב-ג).

המרגלים היו ראשי בני ישראל, ראשי סנהדראות. מנהיגים רוחניים, ציבוריים, כלליים (עיין רש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות"). איך הם נפלו וטעו בדבר כזה?

הרי הקב"ה הבטיח כבר במצרים שיעלה אותם אל "ארץ טובה", "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות פרק ג, פסוק ח). בני ישראל שרו "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת" (שמות פרק טו, פסוק יז) כבר בקריעת ים סוף המטרה הייתה ארץ ישראל.

והנה הם אומרים "הארץ לא טובה", "אפס כי עז העם היושב בארץ, ערים גדולות ובצורות, גם ילידי ענק ראינו שם" (במדבר פרק יג, פסוק כח), "ארץ אוכלת יושביה" (שם פסוק לב), איך קרה שהם נפלו בדבר כזה? איך קרה שהם דיברו לשון הרע על ארץ ישראל?

ואז "ויהס כלב את העם אל משה, ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה! והאנשים אשר עלו עמו אמרו: לא נוכל לעלות, כי חזק הוא ממנו" (שם פסוקים ל-לא). "ממנו" = לפי הפשט הכוונה: מאיתנו. דורשים חז"ל (סוטה לה.): ח"ו, "חזק מאיתו, מהקב"ה". איך אפשר להגיד דבר כזה?

המרגלים אמרו: "ונהי בעיננו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שם פסוק לג). הם הזכירו את עצמם – "בעיננו כחגבים". אבל איך הם ידעו מה בני הארץ חשבו עליהם? אולי הם ראו אותך גם כענק? (בגמרא שם: אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו! בשלמא "ונהי בעינינו כחגבים" – לחיי. אלא: "וכן היינו בעיניהם" – מנא הוו ידעי?!).

האג'נדה שלהם הוליכה אותם שולל, אל חטא המרגלים הנורא והאיום. שבעטיו אנחנו סובלים עד היום – "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר פרק יד, פסוק א) – זה היה ליל תשעה באב, ומבכייה זו נגזרה בכיה לדורות: חורבן בתי המקדש (עיין משנה תענית פרק ד משנה ו) ועוד ועוד (בגמרא שם: "אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום [ערב] תשעה באב היה. אמר הקב"ה: הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות).

איך קרה הדבר? בחסידות פירשו את הנושא הזה ברוח שאולי תתאים לתקופתנו. ואמרו: אותם עשרת המרגלים שהיו גדולי ישראל, מה הם רצו בסופו של דבר? לא לעלות לארץ. למה? הם סברו שעדיף להישאר במדבר, מפני שכשמגיעים לארץ – אין מן, אין שליו, אין באר ניידת, אין ניסים, יש עבודה עברית קשה. זו ארץ שדורשת עבודה, מאמץ, זריעה וקצירה. התעסקות בבתים, בחומר. בהקמת תעשייה, כלכלה, הישרדות, חיים. אמרו אותם המרגלים: לא ישאר זמן ללמוד תורה! לא ישאר זמן לעסוק ברוחניות. זו הייתה המחשבה שלהם. כך אומר השפת אמת (שנת תרמא).

לעומתם, כלב ויהושע אמרו "לא. אנחנו נקדש את החומר!". כך אומר כלב: "עלה נעלה וירשנו אותה" (שם פסוק ל) – אומר רש"י (שם, ע"פ הגמרא הנ"ל): לאן לעלות? אפילו אם נצטרך להציב סולמות מהארץ לרקיע – יכול נוכל לה.

מה כוונת רש"י? מי ביקש לעלות לרקיע? איזה סולמות? לאן לעלות?

התורה מעידה: "ועבדי כלב עקב הייתה רוח אחרת עמו" (שם פרק יד, פסוק כד). הייתה פה מלחמה אידיאולוגית, בין הדעה של עשרת המרגלים לבין הדעה של יהושע וכלב. מהי אותה רוח אחרת שהיתה לכלב? מוסבר בחסידות: אותה רוח אחרת שהיתה לכלב היא רוח של העבודה בארץ ישראל, של קידוש החומר בארץ ישראל הקדושה. בארץ ישראל הקדושה נכון שאין זמן לעסוק ברוחניות כי צריך לעסוק בחומר. בלחם, בזריעה, בקצירה, בעבודה, בצבא, בכלכלה, בביטחון, בחברה. אבל זה סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה (בראשית פרק כח, פסוק יב). להפוך את הארץ לשמים. זה היה ההבדל הקטן.

במדבר ירד מן מהשמים לארץ, ירד שליו מהשמים לארץ, הקב"ה הוריד תורה מהשמים לארץ. בארץ ישראל העבודה היא הפוכה: לעבוד בארץ ולהעלות את החומר לדרגת שמים. לגדל לחם מן הארץ, מהאדמה הקשה של ארץ ישראל, לברך עליו, לתת לו משמעות רוחנית, להפוך אותו ללחם שמים. להפוך את הבניין, את היצירה, את ההתיישבות, את החקלאות, את כל עפר הארץ הקדושה הזאת, להפוך לקדושה לשמים, לרוחניות. לכן אומר כלב: "עלה נעלה" – נעלה את כל החומר לרמת שמים – "וירשנו אותה". כך נוכל לכבוש את הארץ, כך נוכל ליישב, כך נוכל לקיים רצון הבורא.

לשם מה נתן לנו הקב"ה את ארץ ישראל? כדי שלא ניכנס אליה? שלא נעבוד? שנישאר במדבר? לא! ידע הקב"ה שארץ ישראל דורשת עבודה, חקלאות, יצירה. נכון, זה בא על חשבון דברים רוחניים אחרים. לימוד תורה אולי, דברים אחרים. ארץ ישראל היא השילוב והאיזון הנכון בין תורה לבין עבודה. עבודה שעניינה הפיכת החומר לרוח זה המטרה. ועל זה היה הוויכוח האידיאולוגי בין עשרת המרגלים ליהושע וכלב.

ראייה נקייה (תש"פ)

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן…" (במדבר פרק יג פסוק יז). משה רבנו שולח אותם למשימה ברורה. היו צריכים המרגלים לחזור אל משה עם מה שהם ראו. ללא מסקנות. ללא הרגשות. ללא הראייה הסובייקטיבית והאג'נדה שלהם. הם היו צריכים להביא את הדברים נקיים כפי שהם ראו. אבל הם הביאו את הפירות. לצורך מה? דמגוגיה, יחסי ציבור, תקשורת, להסיח את דעת הקהל מעיקר המשימה שלהם, להכניס את המסקנות שלהם וזה היה חטאם הכבד. כשהם חוזרים הם מראים לעם ישראל את הפירות הגדולים. אומר רש"י (סוטה דף לד א): כשם שפירותיה משונים כך תושביה משונים. מי פוגש אותם בדרך? הם חוזרים אל משה ואהרון והם אומרים להם, נכון, ארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ, אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם, עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב (שם פסוקים כז – כט). מטרתם להפחיד את קהל השומעים, את המסקנות, את הרגש שלהם.

כלב מבין ואומר "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם… וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה" לא נתייאש, "וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" ואומרים לו המרגלים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת… כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", חס ושלום מריבונו של עולם. אין לנו סיכוי. לא בדרך הטבע ולא בדרך הנס (רש"י פסוק לא עפ"י סוטה דף לה עמוד א). "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר… אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" – בכל מקום ראינו הלוויות, יותר מידי, ההסתכלות אחרת (רש"י פסוק לב).

אומר מרן הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהפטירה שלו תחול השבוע (דברי מרדכי פרשת שלח עמוד פט – צ): הקב"ה זימן להם הלוויות שלא יתעסקו איתם, יראו שכולם באים משלחות משלחות להלוויות לבושים בצורה שונה, לא יעוררו חשד, אבל הם העדיפו לפרש שלילי. "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים… וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים" וכאן המשפט שמסגיר אותם "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם פסוק לג). היינו בעיננו כחגבים – זכותם לחשוב. אבל מה אתם חושבים איך הם ראו אותכם? "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אם אין לכם ביטחון עצמי ואתם חושבים שהם חושבים אתכם כחגבים וככה נראתם בעיניהם זה חוסר הביטחון. חוסר האמונה. חוסר הביטחון העצמי מוביל לנפילה בטוחה.

ואז נאמר: "וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (פרק יד פסוק א) – זה העונש. שני בתי המקדש חרבו בלילה ההוא. 9 באב היה. אתם בכיתם בכיה של חינם. מה אתם חושבים שהם חושבים עליכם. ומאיר הרב אליהו זצ"ל: רש"י אומר "וכן היינו בעיניהם כנמלים" רש"י שינה. בפסוק כתוב חגבים ולא נמלים. וכן היינו בעיניהם. אם אתם חושבים אתכם כחגבים, האוייבים יחשבו אתכם להרבה יותר פחותים מחגבים – לנמלים.

מוסר גדול מלמד אותנו הרב. ביטחון עצמי בצדקת הדרך. אמונה ותפילה היו יכולות לשנות את המצב. יהי רצון שנזכה אנחנו בדור הזה לתקן את חטא המרגלים. לאהוב את הארץ, להתיישב בה, להודות לקב"ה על הארץ הטובה אשר נתן לנו.