מדבר של ענווה (תשע"ט)

הספר והפרשה נקראים בשם "במדבר", על שם הפסוק הראשון בפרשה "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית" (במדבר פרק א פסוק א). היה חשוב לתורה לציין היכן היה הדיבור, וישנו ציון מקום: במדבר סיני באוהל מועד. מסתבר שהיה חשוב לתורה לציין ולהזכיר שהדיבור נאמר במדבר. מדוע חשוב כל כך לציין זאת?

המדרש אומר שלידתו של עם ישראל, התהוותו, הייתה במדבר. על הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר" (שיר השירים פרק ג פסוק ו), נאמר: כל עילויה של זאת (עם ישראל) מן המדבר: תורה מן המדבר, כהונה מן המדבר, מלכות מן המדבר (שיר השירים רבה פרשה ג, א).

באופן מעמיק יותר יש למדבר קשר והשפעה על הדיבור של הקב"ה, שהוא התורה. "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" (הגדה של פסח). אילו היינו במדבר בלבד, דיינו. המדבר תמיד היווה ומהווה מקור השראה לרוח, לתורה. תמיד, לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל. לכן התורה מציינת: "במדבר".

מסביר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק כו, גבורות ה' פרק כב, באר הגולה ה, ד"ה "בפרק הספינה") את העומק: במדבר אין כלום. אין ציוויליזציה. אין חומר. אין בשביל מה לרוץ ולרדוף. יש זמן בלתי מוגבל לעסוק ברוח. הרוח דורשת עיסוק עמוק ורחב וגדול – כמו המדבר.

אולי בגלל זה התורה מציינת: "במדבר סיני". מדבר הוא מקור סמל הענווה. אין בו כלום, אין לו במה להתגאות. אין לו צמחייה ירוקה, מים, וילות, בתים ואפילו לא נווה מדבר. הוא מדבר פשוט.

זאת כדי לציין שמי שרוצה באמת ללמוד תורה – צריך להפוך את עצמו לעניו (אבות פרק ו משנה ו: "התורה נקנית… בענווה"), פשוט, כמו המדבר. כי אין התורה שורה אלא באדם עניו (עיין סוטה ה.: "א"ר יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה)"). רק העניו מסוגל ללמוד, לקבל. אם יש לו קצת גאווה מי יכול לדבר אתו? מי יכול ללמד אותו? הוא חושב שהוא יודע הכול! אבל אם הוא שם עצמו כמדבר, שהכול דורכים עליו, הוא פתוח לכול, מאפשר לכול לתת לו – הוא יכול לקבל. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (אבות פרק ד משנה א). הוא לא אומר "אני גאון ואני יודע, ומי ילמד אותי?". זה המדבר.

המדבר מציין בחז"ל גם את החסד. יואב, שר הצבא של דוד, נקבר בביתו במדבר (מלכים א פרק ב פסוק לד). אומרת הגמרא (סנהדרין מט.): מה מדבר הפקר לכל, אף ביתו של יואב היה פתוח לכל. כל מי שרוצה לאכול ולישון ולשתות. חסד בלי גבול. נתינה אינסופית. רחבות ידיים.

המדבר מציין את האינסוף. את העומק והרוחב של התורה, שהיא רחבה מארץ מידה (איוב פרק יא פסוק ט). אבל יותר מכול, למדבר יש קשר לדיבור והנהגה. בעברית אומרים "להדביר את הצאן במדבר". להדביר פירושו להנהיג. מנהיג מדבר. התורה ניתנה בדיבור. עשרת הדברות ניתנו במדבר. מי שרוצה להנהיג את עצמו, את משפחתו, את החברה, את המדינה, את העולם, חייב לשים את עצמו מדבר. חייב לשים את עצמו פתוח, מאפשר, עניו, פשוט. רק אז הוא יוכל להנהיג את עצמו ואת החברה.

למדבר יש עוד משמעות של רוחניות. במקום שאין חומר, חייבת להיות רוח. לכן המדבר מהווה מקור השראה לדיבור של הקב"ה עם בני אדם. לנבואה, לתורה, לחכמה, לידע.

יהי רצון שנזכה לשים עצמנו כמדבר כדי ללמוד את התורה שקיבלנו בהר סיני, במדבר סיני. יהי רצון שנזכה להיות ענווים ופשוטים כמדבר, ונזכה ע"י כך לדיבור האלוקי שניתן לנו דרך התורה!

ודע שעל המדבר ביהדות ניתן לדבר רבות, אם רק תראה לדעת מעט, תראה כאן בהערה, במאמר שכתב בני הרב אלעזר הי"ו.

חכם הרזים (תש"פ)

"אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם כָּל פְּקוּדֵי הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר פרק ב פסוק לב). ספר הפקודים מונה את עם ישראל ביציאתם ממצרים במדבר ולכן נקרא חומש הפקודים.

600,000 איש – זה המספר של בני ישראל היוצאים ממצרים. וראה איזה פלא אומר המדרש ילקוט שמעוני (הושע ב רמז תתקיח ועיין סנהדרין דף קיא עמוד א): 60 ריבוא יצאנו ממצרים ונאמר "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" (שמות פרק ו פסוקים ז – ח) – הקיש יציאת מצרים לביאתם לארץ, "מה יציאתם ממצרים בששים ריבוא, כן לימות המשיח בששים ריבוא".

אומר הילקוט שמעוני, המספר הקובע לגאולה הוא 60 ריבוא – 600,000 איש. ואכן בתש"ח, הקמת המדינה, היו בארץ 600,000 איש. ולא בכדי.

אומר הרב מנחם כשר ומביא את דבריו בן דודי הגאון הרב שמואל אליהו שליט"א רבה של צפת, בספר "הנבואה" (ראה התקופה הגדולה עמודים מא – מב; תמב – תמד). בשנת תשכ"ה, בערב מלחמת 6 הימים היו בארץ 60 ריבוא גברים כמניין בני ישראל, זה עוד צעד בתהליך הגאולה. את הדברים בשם הזוהר, מביא הגאון מוילנא בספר "קול התור" (פרק א אות טו ופרק ב אות קיח וראה גם עולת ראיה א עמ' שפח): יש כוח ל60 ריבוא נשמות. ומסביר המהר"ל מפראג ש-600,000 זה מספר של חוזק, של עוצמה, כמו ש-6 הוא מספר של עוצמה גשמית. לכל דבר גשמי יש 6 צדדים, "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ" – 60 מסמל חוזק, 600 יותר חזק, 600 אלף זה יחידה אחת (ראה גבורות ה' למהר"ל פרק ג, חידושי אגדות למהר"ל חלק ב סוטה דף ט).

ואומרים חכמים, ברכה מיוחדת תקנו לנו חכמים כשרואים 600 אלף במקום אחד. וכך פסק השו"ע: "הָרוֹאֶה שִׁשִּׁים רִבּוֹא מִיִּשְׂרָאֵל בְּיַחַד, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה'… חֲכַם הָרָזִים". מה הקשר? 600 אלף איש לחכם הסודות? ואכן 600 אלף איש, 600 אלף דעות, 600 אלף נשמות, 600 אלף מחשבות, אישיות שונות של כל יהודי מהווים ביחד את השלמות של נשמת ישראל, של השכינה, והשכינה יורדת ונמצאת איתנו כשאנחנו 600 אלף, כמו שיצאנו ממצרים היינו 600 אלף. כשנכנסנו לארץ היינו 600 אלף ובזמן המשיח 600 אלף. זה חכם הרזים. הקב"ה נותן מחשבות שונות, נשמות שונות ל600 אלף איש היהודים הגרים בארץ ישראל.

יהי רצון שה' יזכנו לגאולה שלימה, 600,000 הנשמות הבסיסיות שיש בעם ישראל, גאולה שלמה במהרה בימינו אמן.