הפרשה הזו היא החותמת ומסיימת את כל ספר דברים, ובעצם היא חותמת את כל התורה כולה.
אומר משה שהקב"ה בא מהר סיני וחיפש למי לתת את התורה, עד אשר: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". (דברים לג, ד) משה רבנו העביר ומסר לנו את התורה כירושה – "מורשה". "מורשה" זה גם אותיות של 'רשומה', 'שמורה', וחז"ל דורשים "אל תקרי מורשה אלא מאורסה" – אנו מאורסים לתורה (שמות רבה לג, ז).
התורה היא ירושה לנו, לכולנו, "תורה ציווה לנו משה". אם לא ברור מי זה "לנו", התשובה מפורשת: "מורשה קהילת יעקב" – כל מי שכלול בקהילת יעקב. לא משנה אם יש לו כיפה על הראש או אין לו, התורה שייכת לו. התורה היא ירושה, מתנה שהיא חלק מאִתנו. משה מסרה אלינו, אל הדור שלנו, לקהילת יעקב.
התורה באמת שייכת לכולם. אין אחד שיכול לומר "אני לא רוצה לקבל את הירושה הזאת", ואין אחד שיכול להגיד "לא מעניין אותי". נתנו לך, קיבלת. "תורה ציווה לנו משה" – בפקודה, בהוראה, ש'תורה' מלשון 'הוראה'. הוא נתן לנו אותה למורשה, ירושה לעשות בה כרצוננו. ללמוד אותה, להבין אותה, להפיק ממנה לקחים. העקרונות של התורה ופירושיה נמסרו בתורה שבע"פ, אבל את ה"שקלא וטריא", ההבנות, ההלכות המתחדשות, נתן לנו ה' כירושה. לא בשמים היא, אלא ה' נתן אותה לנו ולבני בנינו.
כשמסר הקב"ה את התורה לישראל אמר להם "מי ערב שתקיימו את התורה? מי ערב למתנה הגדולה שיש לי בבית גנזי שהחלטתי לתִתה לבני?". אמרו בני ישראל: "משה רבנו יהיה ערב לנו, האבות הקדושים, האמהות, השמים והארץ, הר סיני". אמר הקב"ה: "כל זה לא מספיק. לא טוב. תביאו ערבים אחרים". עד שאמרו ישראל: "בנינו יהיו ערבים לנו". אמר הקב"ה: "אם כך, אני נותן לכם את התורה. אם יש לכם ערבים כאלה, אם אתם מתחייבים להעביר את התורה לילדים הקטנים, אם אתם מתחייבים לחנך את קהילת יעקב על ברכי התורה – אני נותן לכם את התורה, בתנאי שתעבירו אותה לילדים. להבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלומדים תורה, שלא טעמו טעם חטא. אלה הם ערבים לנו".
אנחנו רק צינור שמוסר את התורה. התורה שייכת לדורות שיבואו, היא שייכת לקהילת יעקב, לכל הדורות שיוולדו, לכל התינוקות שיוולדו, לבני ובנות ישראל בדורות הבאים, כמו לדורות שעברו, כמו לדור שלנו. זה "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב".
ביתר עומק, אומר הזוהר הקדוש (פרשת אחרי מות דף עג עמוד א): "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד". ישראל והקב"ה והתורה זה דבר אחד. כמו שבעולם הזה הכול עטוף בעטיפות חומריות, לדוגמה: הגוף, העור החיצוני, עוטף את הנשמה. כך גווילי ספר התורה העשויים מעור, עוטפים את האור הפנימי של התורה. כל זה הוא דבר אחד: הקב"ה הוא רוח, התורה היא רוח והנשמות שלנו הם רוח, והכל אותה רוח, רוח ישראל שנמצאת בתורה. אין לך אדם שאין בנשמתו ניצוץ אחד שמאיר בו מהתורה (ראה רש"י מסכת שבת דף קה עמוד ב דיבור המתחיל: לספר תורה שנשרף).
אין לך אות אחת בתורה שלא שייכת לנשמה אחת מעם ישראל. הקב"ה אומר: "ושכנתי בתוכם". 'בתוכם' זו הנשמה, זו התורה, היא חלק מאִתנו, חלק רוחני שמחזיק את כל הגוף, שהגוף רק עוטף אותה. התורה היא התכנית ההנדסית בה ברא הקב"ה את העולם. היא שייכת לנו, היא "מורשה" – חלק גנטי מאִתנו שעבר אלינו בתורשה. קיום התורה, אהבתה, הרצון בה הם השייכות בתת-מודע שלנו אל התורה.
נברך את עצמנו שנהיה מוארים באור התורה, והיא תדריכנו על כל צעד ושעל של חיינו.
