על רגישות ומשפט (תשע"ט)

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות פרק כא פסוק א) – התורה מונה אחרי מעמד הר סיני הגדול את כל פרטי הפרטים של דיני המשפט העברי, על כל פרטיו ודקדוקיו: עבד, נזיקין, בור, שור, ממונות וכו'.

אומר רש"י (ע"פ שמות רבה פרשה ל אות ב): מה זה "וְאֵלֶּה"? למה יש ו' החיבור? אלא, כל מקום במקרא שנאמר בו לשון "אֵלֶּה" פסל את הראשונים, כלומר: אֵלֶּה ולא הקודמים. ואילו כשפתח הכתוב בלשון "וְאֵלֶּה" – הריהו מוסיף על הראשונים. לומר לנו, מה ראשונים מסיני (עשרת הדברות), אף אלו מסיני. כל הדינים הראשונים שנאמרו בעשרת הדברות – "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות פרק כ פסוק ב) ושאר מצוות בין אדם למקום. באה הפרשה ופותחת במילה "וְאֵלֶּה" – ללמדנו שהמשפט העברי, דיני בין אדם לחבירו הקטנים לכאורה – גם אלו חלק מהתורה, גם אלה מסיני. ומי שעובר חס ושלום על דיני בין אדם לחברו כאילו עובר על עשרת הדברות של "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ". זה היחס שמלמד אותנו רש"י לפרטים הקטנים לכאורה של דיני המשפט העברי.

"כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִיעִית יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות פרק כא פסוק ב) – מדוע בחרה התורה לפתוח דווקא בנושא העבדות? – מסבירים חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות פרק כא פסוק ב): "פתח במשפט עבד עברי, לפי שהיו (ישראל) עבדים במצרים, ופדאם הקב"ה, ונתן להם חירות. לפיכך ציווה את ישראל שלא לשעבד איש את אחיו בפרך, ולא לשעבדו לדורות, כי אם עד השנה השביעית". התורה מדגישה לנו את הסתייגות התורה מעבדות, השאיפה היא שכל ישראל יהיו חופשיים ובני חורין (ראה כוזרי מאמר חמישי אותיות כד – כה). ולכן מובן מדוע נושא העבדות מוצג דוקא מסופו – משחרור העבד, שכן זוהי השאיפה, לשחרר את העבדים ולבטל מציאות של עבדות. ולכן התורה מציבה הרבה הגבלות והסתייגויות סביב נושא העבדות.

איזה יחס אישי תתייחס לעבד עברי? אומרים חז"ל (קידושין דף כב עמוד א; מדרש תנאים דברים פרק טו פסוק טז): "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו". אם הוא נשוי, צריך לפרנס גם את משפחתו שיושבת בבית (רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכות א – ב). אם יש לך כר אחד, תן לו ולא לך. עבד עברי חי אצלך בבית, אוכל אצלך, לומד ממעשיך – זה השיקום שלו, השיקום הרוחני, השיקום המוסרי. כי הרי בגלל שהוא גנב, ואין לו מה לשלם, הוא נמכר לעבד (תרגום יונתן בן עוזיאל; רש"י). הרגישות הגדולה של התורה היא לא סתם דיני עבד כמו שיש אצל אומות העולם, אלא לעבד עברי שיש לו דינים מיוחדים. הוא לא קניין, הוא לא רכוש, הוא פועל לזמן קצר (ראה רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכות ו – ז; ויקרא פרק כה פסוקים לט – מג וברמב"ן שם).

ובהמשך הפרשה, מובאים דיני הכאות וחבלות ורוצח בשגגה. "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף… אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות פרק כא פסוקים יח – יט). הרפואה, נזק, צער, שבט, ריפוי ובושת – כל הדברים האלה הם דברים רוחניים, כמה נזק, בושת, גרמת לו בללכת עם מקל בחוץ (ראה רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ב הלכות יא – יח). ולכן הרגישות של התורה לדיני בין אדם לחברו, יש לה תוקף של דיני תורה בין אדם למקום ממש. "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה… נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ" (שמות פרק כא פסוקים כב – כג), כסף, ממון, איך מודדים את זה? לפי המתבייש והמתביישת (עיין שו"ע חו"מ סימן תכג סעיף א ובסמ"ע שם ס"ק ג).

בהמשך התורה מלמדת כמה גנב צריך לשלם, ואחר כך "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ, אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ… בַּמֶּה יִשְׁכָּב? וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות פרק כב פסוקים כד – כו). ממתי בספר חוקים המחוקק שואל "בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" מה זה, במה מדובר? אם הלווית כסף לעני, אל תהיה לו נושה אם אין לו כסף לשלם, תמתין עד שיהיה לו כסף (ראה רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ג). ואם לקחת משכון כערבון על מנת להבטיח את תשלום החוב, ויש לו רק בגד אחד או שמיכה אחת לישון בלילה, או פיג'מה, ואת זה הוא נתן לך משכון, תחזיר לו את זה בערב ותיקח בחזרה בבוקר. כי במה ישכב? אין לו שמלה אחרת! איזה רגישות יתר. אותו דבר בין אדם לחברו – "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן… כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות פרק כב פסוקים כ – כב). "גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" – אתם יודעים מהי ההתנהגות שצריכה להיות לגרים.

אומרת התורה "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (שמות פרק כב פסוק ל). לא רק מה לא לעשות, אלא מה כן לעשות – קדושים תהיו, אנשי קודש. אני רוצה שתעשו את מצוות בין אדם לחברו בקדושה, במוסריות, ברוחניות. זה המשפט העברי. "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" – מוסיף על הראשונים. מה ראשונים יש להם תוקף, בין אדם למקום, שנתנו מסיני ואף אחד לא יעז לעבור עליהם לעבוד עבודה זרה, או לא להאמין בקדוש ברוך הוא, או לא לשמור שבת, והנה המצוות הללו בין אדם לחברו, תוקפן וחוזקן וההתייחסות של התורה אליהן זה כמו בין אדם למקום ואפילו יותר! כי יש פה שאלות והצהרות. "אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", "בַּמֶּה יִשְׁכָּב?" – דברים מוסריים.

בהמשך – "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" – בין אדם לחברו. "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות פרק כג פסוקים ח – ט), וכן על זה הדרך. יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות בין אדם לחברו בתוקף בחוזק כמו מצוות בין אדם למקום. ויהי רצון שנדע להקשיב להיות רגישים לזולת כמו שהתורה מלמדת אותנו בדיני המשפט העברי. שבת שלום!

שבועת הרופאים (תש"פ)

הפרשה עוסקת בפרטים ופרטי פרטים של משפט התורה, של המשפט העברי. בין שאר הדברים היא עוסקת בדיני חבלה, בדיני רפואה. "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב, אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות פרק כא פסוקים יח – יט) מכאן למדו – צריך המזיק לשלם לחברו אחרי שהזיק לו חמישה דברים: צער, ריפוי, נזק, שבת ובושת – חמישה סוגי תשלומי נזקים (ראה רש"י כאן; בבא קמא דף פד עמוד ב).

אבל נדבר על חובת הרופאים, על שבועת הרופאים, "רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא" – מה הכפילות הזו "וְרַפֹּא יְרַפֵּא"? אומרים חז"ל (ברכות דף ס עמוד א; בבא קמא דף פה כמוד ב ורש"י שם): מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. ושואלת הגמרא: רשות? הרי חובה לרופא לרפא! הרי מצווה לרופא לרפא, ולומדים את זה ממצות השבת אבידה – אם התורה חייבה אותנו להשיב אבידה לבעליה, כל שכן שעל מי שיודע להשיב את כל הגוף, לרפא את המחלה, להחזיר את הבריאות לאדם – "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", תחזיר לעצמו את הבריאות שלו אם אתה יכול, אם אתה רופא, אם למדת (ראה תורה תמימה שמות פרק כא הערה קמה ע"פ הגמרא סנהדרין דף עג עמוד א).

לולא רשות זאת לרפא היינו אומרים שאם ה' גרם לאדם להיות חולה, אסור לרופא לרפאות את האדם נגד גזירת הקב"ה (רש"י), או שהיינו אומרים שצריך להימנע מרפואה שמא יטעה הרופא ויזיק בשוגג לחולה ויסכן אותו יותר ולכן לא ירצה לרפא, לכן נתנה לו התורה רשות לרפא והתירה לו להסתכן בכך (כתבי הרמב"ן ח"ב תורת האדם עמוד מב). עוד מוסיפים התוספות, שאין לחלק בין מכה בידי אדם לבין חולי בידי שמים – שאפילו כשמרפא חולי בידי שמים ונראה כסותר את גזירתו של ה', חידש הפסוק שמותר להיזקק לרופאים ביחס לכל חולי ומכאוב, וכשמותר לרופא לרפאות הרי הוא מקיים בכך מצוה (שו"ע יו"ד סימן שלו סעיף א). אין איסור אלא לתלות את כל בטחונו ברופאים ולא בהקב"ה, כמו שנאמר על המלך אסא כשחלה: "וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב פרק טז פסוק יב), אלא צריך לבטוח בהקב"ה שישלח לו רפואה על ידי הרופא (ב"ח יו"ד סימן שלו).

הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק יא) מראה כביכול סתירה בפסוקים, נאמר: "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות פרק טו פסוק כו), שמשמע שמוטל על האדם לסמוך על ה' שירפא אותו, ומאידך נאמר: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא", ולמדו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפא. אז מה יעשה החולה, האם חובה עליו ללכת לרופא להתרפא או יש עליו רק רשות, המלצה? – אם תרצה תלך לרופא תתחסן, תקבל, תשים את עצמך בהסגר או שמצווה עליך וחובה עליך להתרפא?

התפיסה של היהדות אל הרפואה הוא יחס חיובי – כך מסבירים הרמב"ן שהיה רופא, וגם הרמב"ם ושאר גדולי ישראל ששילבו את רפואת הנפש עם רפואת הגוף, כמו שאמר שלמה המלך: "רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ" (משלי פרק יח פסוק יד) – גוף האדם ונפשו אחת הם, וריפוי הנפש הוא בסיס גדול לריפוי הגוף. בנוסף אומרים חז"ל שאסור לגור בעיר שאין בה רופא (סנהדרין דף יז עמוד ב).

הרמב"ן מוסיף ביאור בענין הרפואה. לדבריו, כשעם ישראל במדרגה עליונה, בזמנים של הנהגה ניסית גלויה ובתקופת הנבואה, אם מישהו נעשה חולה הוא היה הולך לנביא שידריך אותו בתיקון הנפש, והיה הולך לדרוש את ה' ולא ברופאים, אלא שנהגו האנשים ללכת לרופאים, וה' נתן רשות לרופא לרפא – כי אם הקב"ה הביא מחלה על אדם מחמת איזו עבירה או מחמת שמגיע לו, לכאורה מי אתה הרופא שתרפא, שתשנה את גזירת הקב"ה? אומרת התורה: לא לא לא – יש רשות לרופא יש לרפא, גם אם אתה חושב שזה בא מהקב"ה (ראה פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדרים פרק ד משנה ד ע"פ סנהדרין דף עג עמוד א; רמב"ן ויקרא פרק כו פסוק יא; כתבי הרמב"ן ח"ב תורת האדם עמוד מב). זה דרך הטבע, הקב"ה הביא מחלה על האדם כדי שיחזור בתשובה, כדי שיתקן את דרכיו. ואחד מהדרכים היא להשתמש באמצעים הטבעיים, בעזרת הרופאים אחרי שהאדם התפלל, ותוך כדי הרפואה ולאחריה יש להמשיך בתפילה וחיזוק הקשר עם הקב"ה – הן ברפואת הנפש והן ברפואת הגוף בדרך הטבעית (ראה חובות הלבבות שער ד; ברכי יוסף יו"ד סימן שלו אות ב; יביע אומר חלק ד חו"מ ו; ציץ אליעזר חלק י"ז ב).

הרופאים מחוייבים להציל חיים, לעזור, לסייע – מה שנקרא היום "שבועת הרופאים". האם עזרה זו היא בחינם או בשכר? מדבר על זה הרמב"ן וכך נפסקה ההלכה שיקבל הרופא שכר בטלה מכיון שיש עליו שבועת הרופאים הוא צריך לעשות את זה (עיין רמב"ן שמות פרק כא פסוק יט; שו"ע יו"ד סימן שלו סעיף ב).

דבר נוסף אומרת הגמרא: הכל בידי שמים – כל המחלות, חוץ מצינים ופחים – ממחלות שאדם הביא על עצמו – התקרר, התחמם, פשע, לא נזהר, לא שמר על עצמו. את זה הקב"ה לא מביא עליו, אלא את זה הוא הביא על עצמו. וגם בדבר כזה – יש עליו חובה לרפא את עצמו. להתחסן, או לקבל את הסעד הרפואי (בבא מציעא דף קז עמוד ב; בבא בתרא דף קמד עמוד ב; עבודה זרה דף ג עמוד ב). ועל כך אומרים חז"ל: "תשעים ותשע מתים מצינה ואחד בידי שמים" (ירושלמי שבת פרק ד הלכה ג).

לסיכום, בין אם אדם הביא על עצמו את המחלה והוא צריך לחזור בתשובה ולהתרפא, ובין אם הקב"ה הביא את המחלה, הרופא רשות יש לו להתערב במעשה הקב"ה או במעשה האדם שהביא על עצמו את המחלה ולרפא. ולא רק רשות, אלא חובה ומצוה יש לו (תוספות ורשב"א בבא קמא דף פה עמוד ב וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן שלו סעיף א). ואומר השו"ע להלכה, ידע האדם שרפואה היא בידי הקב"ה ותחילת כל מעשה הרפואה יאמר: "ריבונו של עולם שלח לי רפואה שלימה בידי הרופא הזה, שיהיה שליח טוב לרפא, שליחו של הקב"ה" (ע"פ שו"ע אורח חיים סימן רל סעיף ד ובמשנה ברורה שם). הרפואה היא בידי הקב"ה, בידי השכינה שנמצאת מראשותיו של החולה, וסימנך: שכינה בגימטריא "רופא חִנם" (=385, שבת דף יב עמוד ב; ברכי יוסף יו"ד סימן שלו אות א). שבת שלום ורפואה שלמה לנו ולכל העולם אמן.