כל אחד והמסע שלו בחיים

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (במדבר ל"ג, א'-ב').

פרשת מסעי עוסקת במסעותיהם של בני ישראל, מיציאתם ממצרים ועד הגעתם לירדן לפני כניסתם לארץ. הפרשה פותחת ברצף של שמות ארבעים ושתיים התחנות שעברנו, המשובצים בין המילים "וַיִּסְעוּ, וַיַּחֲנוּ…". מהו הצורך ברשימה זו, הרי היא לא מלמדת שום דבר חדש. התורה כמעט ולא מספרת לנו מה עשינו שם, וכמעט ולא מתארת איזו חוויה או לקח שנלמד מאותם המקומות. מדוע התורה טורחת להאריך בזה כל כך? רק לשם השוואה: בריאת העולם מתוארת ב-31 פסוקים. עשרת הדיברות ב-13 פסוקים (בפרשת יתרו). ואילו המסעות בפרשה – 49 פסוקים! יותר מבריאת העולם ועשרת הדברות גם יחד!

זו השאלה המרכזית שהמפרשים שואלים על תחילת הפרשה, לאורך כל הדורות. למשל, רבי אברהם סבע בספרו הנפלא "צרור המור" (תחילת מסעי), אומר לפני כ-500 שנה את מה שאנחנו מתביישים לומר: "בכל התורה כולה אין דבר שיראה שהוא לא לצורך כמו אלו המסעות". ומוסיף לשאול הרבי מאפטא בספרו "אוהב ישראל": "הלא ידוע כי התורה הקדושה היא נצחית ושייכת בכל זמן ועת, ואיך שייכים אלו המ"ב מסעות בכל דור ודור?"[1] (אוהב ישראל, תחילת פרשת מסעי; וראה יושר דברי אמת אות ל"ב).

רש"י הסביר בשם ר' משה הדרשן, שיכול מישהו לראות את ההליכה במדבר כעונש וכריחוק, חלילה, של הקב"ה מעם ישראל, לכן התורה הרחיבה ופירטה את המסעות, כי רצתה להודיע לנו את חסדיו של ה', שלא טלטל את ישראל יותר מדי, שכן במשך שלושים ושמונה שנה לא הלכו בני ישראל אלא עשרים מסעות בלבד, והכל נעשה באהבה ובדאגה לעם ישראל.

הרמב"ם מסביר (מורה נבוכים ג', נ'), שהתורה רצתה שיהיה תיעוד היסטורי למסעות בני ישראל, שמא יטען מישהו בעתיד, שבני ישראל הלכו במקומות שיש בהם אוכל ומים, ויכחיש את הניסים שנעשו במדבר, כמו ירידת המן.

בחסידות, מתפרשים מסעות בני ישראל במדבר כמשל למסעו של כל יהודי במהלך ימי חייו. מ"ב המסעות הם בעצם מ"ב שלבים בחיים של כל אחד מאיתנו. מקור הרעיון, ב'תורה' שנמסרה בשם ה"בעל שם טוב": "שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם אֲדוֺנִי אָבִי זְקֵנִי ז"ל (הכוונה היא לבעל שם טוב) כִּי כּל הַמַּסָּעוֺת הָיוּ מ"ב (=42), וְהֵם אֵצֶל כּל אָדָם מִיוֺם הִוָלְדוֺ עַד שוּבוֺ אֶל עוֺלָמוֺ[2]. וּלְהָבִין זֶה, כִּ֯י מִיוֺם הַלֵידָה וְהוֺצָאָתוֺ מֵרֶחֶם אִמּוֺ הוּא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם כַּנוֺדָע, וְאַחַר כָּךְ נוֺסֵעַ מִמַּסָּע לְמַסָּע עַַד בּוֺאוֺ לְאֶרֶץ הַחַַיִּים הָעֶלְיוֺנָה… וּבְוַדַּאי נִכְתְּבוּ הַמַּסָּעוֺת בַּתוֺרָה לְהוֺרוֺת הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר לָאִיש הַיִשְׂרְאֵלִי לֵידַע הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלֵךְ בּוֺ כּל יְמֵי חַיָּיו לִסַּע מִמַּסָּע לְמַסָּע"[3] (דגל מחנה אפרים תחילת מסעי, לרבי משה חיים אפרים נכדו של הבעל שם טוב).

המסעות מתוארים בצורה כפולה: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" מצד אחד, ומצד שני "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" מה פשר כפילות זו? והאם ישנה משמעות לכך שהמסעות האלה כתובים בתורה בצורה צבאית – "לְצִבְאֹתָם", "וַיִּסְעוּ", "וַיַּחֲנוּ"?

סוד הכפילות נעוץ בכך שהחיים הם מסע מתמיד ובלתי פוסק. בכל מסע אנחנו נפגשים בנקודת מוצא חדשה. המסעות מתקדמים, אבל בכל פעם אנחנו פוגשים באתגרים חדשים, התמודדויות חדשות. המסע של אתמול נהפך לנקודת המוצא של היום, וממנה יש לנוע קדימה ליעדים חדשים. אף המנוחה אינה מטרה, אלא אמצעי חשוב להפנמת וחקיקת רשמי המסע הקודם, ולהכנת כוחות אל המסע הבא.

וזו הסיבה לדימויים הצבאיים בפסוקים. כמו בצבא, מסעות זה דבר לא קל, זה דבר קשה הדורש מאמץ. ומלמד אותנו השפת אמת (מסעי תרס"ד ד"ה במדרש גדולי עולם), שהמסעות היו מתוכננים היטב, ותכליתם היתה להכניס את בני ישראל במסלול הקשה ביותר האפשרי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הבריחה לים סוף והחזרה לבעל צפון, נסיעה שכל מטרתה לעורר את המצרים לרדוף אחרי בני ישראל, ובעצם ליצור מצוקה וצרה – שמתוכה תצמח הישועה ותגדל האמונה, "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קי"ח, ה').

אומר השפת אמת, דע לך שהקב"ה בא ללמד אותנו צורת הנהגה מיוחדת. ההשגחה האלוקית לא נמצאת רק במקומות שטוב לנו ונחמד, אלא גם במקומות של מיצר וקושי. ההנהגה האלוקית מסתתרת בתוך הקושי והאתגר עצמו, ושם יש אור אלוקי שיכול להתגלות רק מתוך הצרה עצמה, ולא מבריחה או עקיפה של הנסיון (וראה "אש קודש" לר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצ'נה הי"ד, פרשת מסעי, עמודים ק"ז – ק"ח).

זה כמובן לא אומר להיתקע בתחנות לא טובות בחיים, המטרה היא להתקדם במסע כל הזמן, אבל כן ללמוד ולקחת משהו מכל מקום אליו הגענו. מ"ב המסעות הם בעצם מ"ב ניסיונות, קשיים ואתגרים שהקב"ה מכניס את האדם אליהם בצורה ישירה – נקודת המוצא למסע היא עַל פִּי ה'. אם הדבר היה תלוי באדם, אולי הוא היה מנסה לברוח, לעקוף, ללכת מסביב. אבל הקב"ה לא מוותר, ובזכות המסע, הדרך והאתגרים שהאדם עובר ובוחר בטוב, והיכולת לפרוץ שוב ושוב את 'הגבולות' שלו, 'המקום' שהאדם נמצא בו, נעשה מתוקן יותר. משמעותי יותר. טוב יותר.

התובנה הזו, עלולה להשאיר אנשים תקועים בתחנות לא חיוביות בחיים שלהם, כי "ככה נגזר" ו"ככה צריך" ו"על פי ה'". אבל פה מגיע מסר נוסף. לשון התורה היא "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". והרי ארבעים ושתיים המסעות נועדו כדי להגיע לארץ ישראל ולא כדי לצאת ממצרים. מדוע התורה מתמקדת בנקודת היציאה ולא ביעד אליו חתרו להגיע? הרי במסע הראשון הם כבר יצאו ממצרים, מרעממס לסוכות, וזהו – אז למה להמשיך ולהגיד שכל המסעות ממצרים?

ובכן, התשובה היא, אומר הרבי מלובביץ', שאנחנו תמיד יוצאים ממצרים. גם כרגע. התורה באה להפוך לנו את הראש ולהסביר שבעצם – אף פעם לא נגיע ליעד. אין "הגעת ליעד", כמו ב'וויז' (a“). אתה תמיד חלק ממשימה שאינה נגמרת[4]. אין תחנה מיותרת בדרך. כל החיים הם מסע, כדי לפרוץ עוד מיצר אישי וכללי ולהביא את הקב"ה לכל נקודה אפשרית בתוכנו ובעולם. וכל עוד לא השלמנו את המשימה העומדת לפתחה של האנושות מראשית ההיסטוריה – אנחנו עדיין בתוך "מצרים". ישנה נקודה בתוכנו ומסביבנו שהקב"ה עוד לא הגיע אליה (עפ"י לקוטי שיחות כרך ב' עמ' 348).

האדם הולך במסע, והופך את המקום השומם, המדברי למקום יישוב – בלשון החסידות זה נקרא 'קידוש החומר'. לתת משמעות למסעות, לתת משמעות למקומות, לתת להם רוחניות, לתת להם קדושה. לחיות בתחושה שאותם המקומות שעברנו בהם בארבעים ושתיים תחנות חיינו, יש להם משמעות ורצון אלוקי[5], יהי רצון שנזכה לכך.

[1] בדורנו נוּסחה השאלה בחריפות: "רשימת שמות יבשה זו – שהיא בוודאי עניין גדול לחוקרי עתיקות ולגיאוגרפים המשקיעים עמל בזיהוי השמות – מה עניינה בתורה, שהיא כפי דברי המשורר האלוקי בתהלים (י"ט, ח'-ט') 'מְאִירַת עֵינָיִם', 'מְשַׂמַּחַת לֵב', ו'מְשִׁיבַת נָפֶשׁ'? והלוא ככה, ולא כחומר למחקרים ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים – ראו אותה לומדיה האמיתיים שבכל דור, וחיפשו בה תמיד את אשר הובטח לנו עליה 'כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם' (משלי ד', ב'). ומהו הלקח הטוב הצפון ברשימה כזו"? (עיונים בספר במדבר עמ' 361, הרבנית פרופ' נחמה ליבוביץ).

[2] כל נקודה וכל תחנה תורמת את חלקה ונצרכת למבנה השלם של החיים. יש למסר הזה אפילו משמעות הלכתית: "אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם מַסָּעוֹת שֶׁבְּפָרָשַׁת וְאֵלֶּה מַסְעֵי, אֵין לְהַפְסִיק בָּהֶם [במהלך קריאת התורה] – שֶׁהֵם נֶגֶד שֵׁם מ"ב" (משנה ברורה אורח חיים תכ"ח, ס"ק כ"א בשם המגן אברהם). שמות מ"ב, תפקידם ויכולתם המיוחדת להעלות את הקדושה ולרומם אותה לדרגה יותר עליונה. כך אנחנו לומדים מתוכן תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה "אנא בכוח גדולת ימינך" וכו' שראשי התיבות שלה הם "שם מ"ב". כך, מ"ב המסעות תפקידם היה לרומם את 'ניצוצות הקדושה' אשר היו מונחים במדבר, שהוא מקום שיש בו נחש שרף ועקרב המסמלים את ההתמודדות שלנו עם כוחות הטומאה והרשעה בעולם. לכן, היו מקומות במדבר ששהינו בהם זמן רב, והיו מקומות ששהינו בהם זמן מועט, הכל לפי הצורך והיכולת לתקן ולרומם את הקדושה בעולם (עפ"י זוהר הקדוש, תרומה דף קנ"ז ע"א; אור החיים הקדוש במדבר ל"ג, א'; בעלי ברית אברם תחילת מסעי; נחל קדומים לחיד"א מסעי; ליקוטי מוהר"ן תנינא ס"ב; להרחבה בעניין שמות מ"ב עיין שער הכוונות דרושי תפלת השחר דרוש ג' ושער הכוונות דרושי הלילה דרוש ה').

[3] הרבי מאפטא בספרו "אוהב ישראל" בפרשתנו כתב: "יכולני לפרש כל המ"ב מסעות, והמה שייכים בכל אדם ובכל זמן בכל פרטיהם, אמנם סמכתי על המשכיל שיבין מעצמו, תן לחכם ויחכם עוד וכבוד אלוהים הסתר דבר".

[4] .  מה חשוב יותר – הנסיעה או החניה? החיפוש או המציאה? התהליך או היעד? כשמסכמים הישגים, מדברים רק על המקומות שכבשנו. אמנם, כשמסכמים חיים, מסתכלים על ה"מנה העיקרית" והיא הדרך. אנחנו בדרך כלל לא באיזו פסגה ולא באיזו תהום, אלא בדרך. רוב חיינו הם ב"מסעי" ולא בתחנות. החיפוש וההתקדמות, המעבר והשינוי מ'מקום' ל'מקום' נראה לנו זמני, אבל בסוף הוא המרכיב המרכזי בחיינו. אנחנו לא רק רשימת הישגים, אנחנו בעיקר כל מה שבין לבין – הדרך. וכך כתב ה'בן איש חי' (בן יהוידע ברכות פרק א' דף ג' ע"א ד"ה פעם אחת), שישנם שני סוגי אנשים בעולם: "האחד נקרא 'עוברי דרכים', שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו, ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו. והשני נקרא 'הולכי דרכים', והיינו שיודע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, הנה ה' מכין צעדיו, למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש הקשור לנשמתו, וזה עיקר מהלכו, רק ששם לו ה' יתברך סיבה [להגיע] למחוז חפצו, למען יסע דרך הילוכו בכל המקומות, עדי יגיע שמה, ולזה אמר: "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ", אך האדם, "וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ", לצורך חפצו (תהלים ל"ז, כ"ג)… נמצא מדת הצדיקים, אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי, הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה', כדי שילכו בדרך זה, וילקטו משם ניצוצי קדושה, ולכן אלו נקראים הולכי דרכים, אבל אותם שאין להם אמונה זו, הם נקראים עוברי דרכים". עכ"ל. (וכעין זה כתב בספר אור המאיר פרשת צו בשם הבעל שם טוב).

[5] .  בעניין זה כתב הרב קוק (קבצים מכתב יד קדשו, פנקס ראשון ליפו אות ט"ו): "אין דבר שלא יפעול על הנפש, מכל רושם הבא עליה, בין מצד מצבה בין מצד מקריה. על כן כל מיני המצבים שעוברים על האדם לכל פרטי פרטיהם וכל מקריהם היותר שונים ויותר דקים, הכל הם מילואים למלא בהם את צביון הנפש, ועל ידם תטביע את חותם פעולותיה, מחשבותיה ורגשותיה. והכוחות השופעים ממנה על העולם הכללי, תלויים הם באיכותם לפי ערך התיחשם לאותם הרשמים. על כן אין לך כל רושם עובר על האדם שאינו נועד לתעודה. וחייב האדם להיות שמח בכל העובר עליו, ולדעת שהכל הם תוצאות מהמחשבות הטובות שד' חושב על יצוריו… והן הן הַעֲלָאַת הַנִּיצוֹצוֹת שראוי לכוין עליהם בכל ענין בתור "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" לרבים מבעלי עיון ומארי דחוכמתא".