חכמת לב

" וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים" (שמות לה, כו)

רש"י מפרש שהיתה זו אומנות יתירה, וטוו את העיזים על גבי העיזים עצמם.

וביאר הרב משה דוד וואלי ע"ה (ברית עולם כאן, עמוד תקעט) שהיו הנשים האלה יודעות לכוון אל השורשים הרוחניים של הבריאה, והיו מורידות את השפע לעולם, והיו יודעות איך להמתיק את הדינים[1]. ואף שהיו נשים עשירות, ודרך אשה עשירה להביא עוזרת שתעזור לה, לא עשו כן, אלא טוו בעצמן[2].

מרן רבנו יוסף חיים ע"ה (בספרו אדרת אליהו) מבאר שבעת קיום מצוותיו של ה' אנו מקדשים את מעשינו, וכדי שהקיום יהיה בשלמות, יש לקדש גם את המחשבה.

עניין זה מודגש בפסוק הקודם: "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה, כה), "חכמת לב" = מחשבה של מצוה, "בידיה טוו" = מעשה של מצוה.

עצם הביטוי "חכמת לב" מלמדנו שהתנאי העיקרי הדרוש אצל בוני המשכן הוא ה-לב[3], וכן אנו מוצאים את המתנדבים למשכן המוגדרים בתורה: "נדיבי לב", זאת מכיון שהמשכן נועד לכפר על חטא העגל (שמות רבה נא, ח) כי על ידי השראת שכינה בתוכה – הראה להם ה' כי נמחל עוונם, והתיקון של המשכן צריך להיות מקביל לקלקול, כשם שבחטא עבודה זרה מענישים על המחשבה שהיא בלב (ראה יחזקאל יד, ה) הוא הדין התיקון לחטא צריך להיות באופן שמקדשים את הלב והמחשבה יחד.

ורבי שמעון בר יוחאי ע"ה בזוהר הקדוש (פרשת תזריע דף נ עמוד א) ביאר שבשעה שהנשים עשו את מלאכת המשכן, היו אומרות: את זה אנו עושות בשביל המשכן, את זה אנו עושות בשביל המקדש, את זה אנו עושות לפרוכת… כדי שתישרה שכינה במעשה ידיהם, ועל ידי כך נתקדשה המלאכה במחשבה, דיבור ומעשה.

הרב אליהו הכהן האיתמרי ע"ה[4] מגלה את אוזננו שמשה רבנו לא קרא לכל חכמי המלאכה יחד, אלא קרא לכל אחד בפני עצמו, והטעם הוא: "לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָה" (שמות לו, ב) שבהיותו אומר לכל אחד ואחד לחוד, כאילו הוא ראש ועיקר לעשיית המלאכה, אז הוא מזדרז בעשייתה.

אולם הנשים שנשא ליבן אותנה בחכמה, והיו מתנשאות ומתגאות – נסתלקה חכמתן מהן, והיו טוות רק את העיזים ולא טוו את הצמר והפשתים[5].

מה אני למד מפסוק זה לעבודת ה'?

הרבי מלובביץ (ליקוטי שיחות טז, עמוד 489) ביאר שזה בא ללמדנו כשאשר יש לאדם כשרונות, צריך הוא לנצל אותם ולפתח אותם, בשביל להועיל לעולם, כמו הנשים שידעו אומנות יתירה.

[1] ולכן היו טוות על גבי העיזים, כי עיזים מלשון עז, לשון דין, ואין הדין נמתק אלא בשורשו, וראה מה שכתב בזה מרן רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו עוד יוסף חי דרשות בביאורו לפסוקנו.

[2] כן כתב הרב צידה לדרך בפרשתנו (הרב יששכר בר איילנבורג, בעל שו"ת באר שבע, היה מגדולי הפוסקים לפני 400 שנה).

[3] בספר ציצים ופרחים לרבנו יעקב חיים ע"ה בפרשתנו ביאר זאת על פי הקבלה, שפגם חטא העגל היה באימא עילאה, וסילקו הארת המוחין מז"א, והתיקון הוא שהביאו המטוה אל משה רבנו שהוא בחינת בינה, ומכיון שפגמו בבינה שזה הלב, לכן כל הזמן כתוב "חכם לב", או "נדיב לב" – לתקן את פגם חטא העגל.

[4] בספרו מגלה צפונות בפרשתנו, הובאו דבריו בספר ארמון תורת טורקיה עמוד 430.

[5] כן ביאר הרב משה חפץ בעל מלאכת מחשבת בפרשתנו, הרב היה מגדולי חכמי איטליה לפני למעלה משלוש מאות שנה.

[6] בברית עולם לרב משה דוד וואלי כאן ביאר שהמשכן תחתון בעולם שלנו קרוי "משכן העדות", כי לעולם הגלוי הוא מעיד על הנעלם, כמו שהעדים באים ומעידים לדיינים על הנעלם, ועוד טעם: נרא כך המשכן על שם ארון העדות עם לוחות הברית אשר בתוכו, ועוד טעם: הוא מעיד שיש השראת שכינה על עם ישראל בלבד.

[7] ראה תנחומא פקודי ז שם מופיע שחשדו את משה בשחיתות והתעשרות אישית (וכן הוא בתנחומא ישן פקודי ד).

[8] עיין בספר שיג ושיח של הרב יונתן זקס זצ"ל בפרשה זו עמודים 274-277 שמביא דוגמאות שונות בחז"ל ליישום הכלל של: אדם צריך לצאת ידי חובת הבריות, כשם שהוא יוצא ידי חובת המקום (משנה שקלים פרק ג, משנה ב) וראה בספר אהבת תורה של הגאון הרב חיים סבתו הי"ו בפרשה זו שהביא את דברי המדרש (מדרש בכתב יד מהגניזה, הובא בתורה שלימה כג עמוד נה אות יד, וראה בהערת הרב כשר שם) אדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי חובת המקום, ולומדים זאת ממשה רבנו שלמרות שכתוב עליו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז) ביקש לצאת ידי הבריות, ובספר שורש ישי של הרב שלמה אלקבץ (בביאורו לרות פרק ג, פסוק יא, והובאו דבריו גם במלאכת שלמה (עדני) בביאורו למשנה בשקלים) כתב שהכלל הזה נכון דווקא בבריות שה' נתן להם מדע והשכל, אך באנשים טיפשים ופתיים – לא דיברו חכמים שאדם צריך לצאת ידי חובתו..

[9] עיין בבן איש חי דרשות בפרשתיו ששאל איך ספרו ופקדו את חשבונות המשכן, הרי אומרת הגמרא בתענית ח עמוד ב שאין הברכה שורה בדבר המנוי והמדוד? ותירץ: שדווקא בספירה של בני אדם עלול להיגרם נזק, אבל ספירה בידי שמים, אינה פוגמת בברכה, ומכיון שהמשכן שלמטה מחובר וקשור למשכן של מעלה (כמובא בזוהר הקדוש פקודי דף רכא עמודה א) ואינו דבר גשמי, לכן לא חששו לזה, ועוד טעם והוא: "אשר פוקד על פי משה" דהיינו שכל דיבוריו היו שמימיים.

[10] עיין גם בספר משיח ה' עמוד מד, לרבי יוסף יצחק מונטקיו, הרב היה מגדולי הפוסקים בסלוניקי לפני 300 שנה, וראה גם בספר בן פורת יוסף פרשת פקודי לרבי יוסף ברבי זצ"ל.

[11] עיין בספר מנת חלקי פרשת פקודי, לרבי רפאל מאיר חסן ע"ה, היה מחכמי איזמיר לפני 170 שנה.

[12] צמח דוד עמוד רו,לרב יוסף דוד, היה מגדולי הפוסקים בסלוניקי לפני 300 שנה.