"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'… אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'". קרבן מקריבים ברצון. על ידי הקרבן – הרצון שלנו, המחשבה שלנו הכוונה כוונה שלנו – מתקרבים לבורא.
תפקידו ומטרתו של הקרבן לפי רבותינו בעלי הקבלה, הרמב"ן ואחרים, להתקרב. 'קרבן' מלשון 'התקרבות'. (עיין רמב"ן ויקרא א, ט, מהר"ל בבאר הגולה באר שלישי דף מב עמוד ב, ומשך חכמה ויקרא א, ב) כדי שהאדם, קרוץ החומר, יתקרב לבורא הרוחני, הוא צריך להפעיל את מנגנון הרצון שיש בתוכו.
זה מחזיר אותנו למשנה בפרקי אבות: "עשה רצונך כרצונו", הרצון הפנימי, הרצון האישי, הרצון הוא מרכז החיים של האדם. על הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" אומרים רבותינו: רצון הוא כל החיים. הקב"ה נותן לנו רצון לחיות. באדם יש רצון לרצות, לקיים, לשמור ולעשות. בעצם כל האדם הרוחני הוא כוח הרצון שלו. "אין דבר העומד בפני הרצון". (על פי זוהר הקדוש חלק ב דף קסב עמוד ב, ראה עין איה שבת ב פרק תשיעי אות סז).
ועל זה אומרת המשנה בפרקי אבות "עשה רצונך כרצונו". זהות מוחלטת בין שני הרצונות. בין הרצון של הבורא לרצון של האדם. שהמצוות הם יהיו לרצון, הם יהיו ברצון. את הקרבן מקריבים "לרצונו לפני ה'" – לרצונו של האדם זה רצונו של הבורא. (ראה אורות הקודש ג מוסר הקודש, הרצון הכללי כט).
אומר האר"י הקדוש: 'רצון' אותיות 'צינור'. (ראה קהלת יעקב ערך רצון) הרצון הוא צינור שדרכו משפיע הקב"ה שפע לאדם. כפי מידת רצונו, כך גודל הצינור שהשפע יורד בו. אם האדם רוצה לקיים את התורה, רוצה להתקרב, רוצה שרצונו יהיה כרצונו של הבורא, עליו להתאמץ ופשוט לרצות. אם הוא רוצה, אז הקב"ה משפיע עליו שפע של רצון, שפע גדול של רוחניות, הכל לפי מידת הרצון. הרצון של האדם הופך לכלי קיבול, לתוכן שמשפיע הקב"ה (ראה בניהו על תיקוני הזוהר תיקון יט דף לט עמוד א).
בעצם הקב"ה, מקור הרצון הוא רצה לברוא את העולם והוא ברא את העולם. הוא רוצה להיטיב לנו ובפועל הוא עושה את מה שהוא רוצה. ואנחנו מצווים לרצות לאהוב כל אחד מישראל, לאהוב את הבורא, לאהוב את התורה, לקיים את התורה, לקיים את המצוות. גם אם לא תמיד אנחנו יכולים לעמוד בפני הקשיים, עצם הרצון הוא כבר חלק מקיום המצווה עצמה.
לכן את הקרבן מקריבים לרצון. לא לפני ה'. לרצונו של האדם. קרבן שלא בא ברצון הוא לא שווה כלום. אדם שלא מקריב את רצונו האישי, הפרטי, האנוכי, האגואיסטי, למען מטרות נעלות, למען קיום תורה ומצוות, למען עזרה לזולת, אז הנתינה שלו היא מן השפה ולחוץ, מעשיו הם מן השפה ולחוץ, כי עיקר האדם זה רצונו.
נברך את עצמנו שנזכה לרצות לאהוב את הקב"ה וממילא נאהב את הקב"ה. שנרצה לקיים את כל המצוות ככתבן, כלשונן וכך נתקרב אל הקב"ה וממילא גם נעשה את זה. יהי רצון מלפניו שנצליח ונזכה לזה. וכותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שהתפילה היא בדיקה גדולה לאדם, אם האדם מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו, ואם הוא קרוב לעשות רצונו כרצון בוראו (פינקסי הראי"ה חלק ג פנקס טו, סו).
