הפנים הלבנות (תשע"ט)
תמר היא אישה גדולה, וכמו שכותב רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר: מחוצפתה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם, וזוהי תמר (זוהר אחרי מות דף עא עמודה ב – דף עב עמודה ב)הרעיון כי חוצפתה של תמר היא התנוצצות של דברי המשנה במסכת סוטה (פרק ט משנה טו): בעקבות המשיח החוצפה תתרבה, כי תמר היא היתה אם השולשלת המשיחית, מזיווגה עם יהודה נולד פרץ, שכפי השולשלת המפורטת בסוף מגילת רות – מראה לנו שממנו נולדים ישי ובנו דוד מלך ישראל שמזרעו עתיד לצאת משיח בן דוד (הרוצה לעיין בעומק ובאריכות במעשה תמר ויהודה – ילמד את ספרו של הרב ניר מנוסי הי"ו – "מי זאת עולה" – נשים בתורה על פי הקבלה והחסידות, כל פרק ו שם מוקדש למעשה תמר ויהודה).
הסיטואציה המוצגת בתורה קשה היא, תמר מוצאת לשריפה: "הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח פסוקים כה-כו) תמר שלחה אל יהודה בשקט, היא סומכת על היראת שמים שלו שלא ישקר.. היא שלחה אליו אחרי גזר הדין, תוך כדי ההליכה אל הגרדום.
למה היא עשתה זאת? אומר רש"י: לא רצתה להלבין פניו. אם יודה מעצמו – יודה. ואם לא – אני בידיו של הקב"ה.
מכאן אמרו חז"ל (3 פעמים זה מופיע בש"ס, ברכות דף מג עמוד ב, בבא מציעא דף נט עמוד א, ובמסכת סוטה דף י עמוד ב): נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
להלבין פנים, הכוונה שכל הדם יורד מפניו לשאר גופו ופניו נהיו לבנים, מתבייש, זה נקרא הלבנת פנים, זה בדיוק כמו להוציא את הדם החוצה מגופו של האדם ולגרום למוות. חז"ל למדו שהלבנת פנים כמוה כמוות. לבייש חבר בפני אנשים זה כמו רצח.
מה היינו עושים כדי להציל אדם ממוות? מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לא לפגוע באדם? מה אנחנו מוכנים לתת מעצמנו כדי להציל חיים? האם אנחנו מוכנים למסור את חיינו כדי להציל חיים? והנה תמר מוסרת את חייה כדי לא לבייש אדם.
המעשה של תמר מלמד אותנו מה המשמעות שנתנו חז"ל להלבנת פנים. הלבנת פנים היא ממש שפיכות דמים ויש לנו להימנע ממנה בכל דרך שהיא.
מקור האיסור של הלבנת פנים לדעת הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ו הלכה ח, ובספר המצוות לא תעשה שג', ועיין עוד בספר החינוך מצוה רמ, ובמצוה שלח)
נלמד ממה שכתוב בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז) וביאורו: כאשר אתה מוכיח את עמיתך, תוכיח אותו באופן כזה שלא תהיה לו הלבנת פנים.
לדעת השערי תשובה (שער ג, אות קלז ואות קלט) הלבנת פנים זה אבק (ענף של) רצח.
כתבו התוספות (סוטה י עמוד ב דיבור המתחיל: נוח) שחומר איסור הלבנת פנים הוא מטעם שכל היורדים לגיהנם עולים חוץ משלושה, והמלבין פנים זה אחד מהם, ואיסור זה לא נמנה בכלל הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" משום שאינו מפורש בתורה (ועיין שו"ת בנין ציון חלק א סימנים קעב-קעג ובחידושי הגרי"ז על סוטה שם, ועיין במנחת אשר (וויס) על בראשית סימן נג במהדורת תשע"ה).
יהי רצון שנזכה תמיד להלבין שיניים (לחייך) לחבר, ולא להלבין את פניו ולפגוע בו, או בכל אדם אחר, אמן.
שליחי ה' (תש"פ)
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב" (בראשית פרק לז פסוק א) – מבאר רש"י: ביקש יעקב לישב בשלווה וקפץ עליו רוגזו של יוסף. האחים מתנכלים ליוסף ורוצים להרוג אותו בגלל חלומותיו. "וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו, וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית פרק לז פסוקים כ – כב).
ראובן, כוונתו היתה להצילו כמו שמעיד עליו הכתוב "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם", ומאידך נאמר "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" ואומר רש"י: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ראובן ידע שהבור הזה הוא סכנה מאוד גדולה – איך הוא סבור להצילו על ידי השלכתו לבור? "וידנו אל תהי בו"?
אומר הזוהר הקדוש פירוש מכונן (זוהר הקדוש פרשת וישב דף קפה עמוד ב ע"פ ביאור מתוק מדבש): מוטב לאדם ליפול באש או לנחשים ועקרבים, שאם יזכה יעשה לו הקב"ה נס ויצילו, מאשר ליפול ביד שונאיו – שמעטים יכולים להינצל מזה. בני אדם רעים, שונאים, מסוכנים יותר מנחש. בני אדם שמתנהגים כנחשים יותר מסוכנים מנחש אמיתי. דוד המלך כבר בחר, כשאמר לו גד הנביא תבחר לך עונש: או שבע שנים רעב או שלושה חודשים כשלונות במלחמה או שלושה ימים דבר. בחר דוד ואמר: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה" (ראה שמואל ב' פרקכד פסוקים א – יד).. דוד המלך אומר – אני מעדיף את מגיפת הדבר שהיא ביד ה', מאשר ליפול ביד האויבים. ואף שבע שנות רעב הן עונש כבד מידי, וגם עונשן תלוי במידה רבה ביכולותיהן ובחסדיהם של הבריות. הרי הקב"ה בתהליך טבעי, יכול לשנות את הגזירה, הקב"ה מרחם, שהרי הנחש לא מכיש משנאה, הוא לא מכיש מאמוציות, הוא לא מכיש ממחשבה – נחש ועקרב הם שלוחי הקב"ה. ע"פ הזוהר, כך מבין ראובן. אומר ראובן: "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה'" – אם יוסף צדיק ויש לו זכויות, הקב"ה ודאי יציל אותו ותיפול חיתתו על החיות וזה כבר ביד הקב"ה.
עומק דברי הזוהר הם: הבחירה החופשית בידי האדם יכולה לשמש לרועץ ולאכזריות. הבחירה החופשית יכולה להביא את האדם לבחור ברע, לבחור באכזריות, להיות מונע מהשנאה. ועל זה אומר הזוהר: אדם שנופל בידי שונאיו מעטים סיכוייו להינצל, כי יש להם בחירה חופשית, זה מתת הקב"ה. אבל אדם שנופל בידי גורמי הטבע, בידי הקב"ה, רבים סיכוייו להינצל. אם ישוב בתשובה, אם יש לו זכויות, אם הקב"ה ירחם. לקב"ה יש שיקולים, מה הדורות הבאים שיצאו ממנו, מה יעשו בניו, אם יש לו זכות אבות. שונאיו – בשר ודם לא מתחשבים לו – לא בזכות אבות ולא בזכות בנים.
לכן דוד המלך מתפלל "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". ביד ה' – פירושו של דבר, שהאדם יכול לשנות את גורלו, לחזור בתשובה, להתפלל, לשנות את גורלו והקב"ה ישיאו דווקא בידי שליחיו שהם הטבע, החיות, הפגעים. אלו שליחיו של הקב"ה ולא בידי האדם שעושה שליחות הפוכה, שליחות שמונעת מכח הבחירה שלו.