חינוך של בית (תשע"ח)

בפרשתינו נאמר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"…. ובהמשך: "ושיננתם לבנך ודיברת בם"…(דברים פרק ו פסוקים ד-ז) "ושיננתם לבניך", את מה? את כל התורה!

מצוות לימוד תורה ביהדות היא מצווה מאוד חשובה כמאמר המשנה (פאה, א, א) : "ותלמוד תורה כנגד כולם", דהיינו מצוות לימוד תורה שקולה כנגד כל המצוות.

יהושוע אומר לנו: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א, ח), מהפסוק "ושיננתם לבניך" למדים אנו שמצווים אנו שבנינו ידעו את המצוות, ולכן אנו מצווים ללמדם (ראה רמב"ן שם), אולם לא רק את בנינו אנו מצווים ללמד, אלא גם את תלמידנו (ראה רש"י שם, ועיין עוד הלכות תלמוד תורה לרמב"ם פרק א הלכה א-ב).

כאן המקום להדגיש את החשיבות של החינוך והלימוד לילדים ביהדות יותר מכל דבר אחר (ראה משך חכמה על בראשית יח,יט, וראה אגרות ראי"ה חלק א עמוד ריח) שאפילו מצוות תלמוד תורה נלמדת דרך אגב מלימוד לילדים, דהיינו: מה תלמד את ילדיך ותלמידך? את דברי התורה. וכדי שתוכל ללמד אותם – אתה חייב בעצמך ללמוד!לצערנו יש לפעמים מקומות במערכת החינוך שלנו כיום שלא מחנכים, אינם יודעים שחינוך הוא חשיפת הפוטנציאל הקיים בילד (אמונת החינוך הרב אלישע אבינר עמוד 15) אלא מכינים את הילד ל..

בפעוטון – מכינים את הילדים לגן, בגן – מכינים אותם לקראת כיתה א', אף אחד עדיין לא חינך אותם. בכיתה א' – מכינים לקראת כיתה ב.. וכן הלאה.. מכינים אותם לקראת החטיבה, מכינים אותם לקראת התיכון. בתיכון – מכינים אותם לקראת הבגרות…ואח"כ מכינים אותם לפסיכומטרי, שזה מכין לאוניברסיטה…באוניברסיטה מכינים אותם לקראת היציאה לעבודה… ובינתיים אף אחד לא חינך באמת…

התורה אומרת החינוך הוא על ההורים, החינוך הוא על הבית, החינוך הוא על המשפחה – "ושיננתם לבניך". (ראה במאמרו של יאיר פיקסלר "החינוך הביתי במשנתו של הרש"ר הירש")

יש סיפור מאוד יפה על רבי עקיבא שבגיל 40 החליט ללמוד תורה והוא ובנו יהושע הלכו לתלמוד תורה, והילדים צחקו עליו וקראו לו "יהושע בן קורחה", אביך המבוגר הקירח, לא יודע קרוא וכתוב ובא ללמוד איתך תורה? ואכן רבי עקיבא ישב יחד עם בנו והכין את שיעורי הבית, ולמד א' ב' יחד עם בנו הקטן. וככה מספרת האגדה, התגדל רבי עקיבא ולמד (אבות דרבי נתן פרק ו אות ב, וראה גם רשב"ם על פסחים דף קיב עמוד א, ורש"י על שבועות דף ו עמוד א).

התואר של ההורים, הקריירה, הזמן שמשקיעים בזה – צריך להיות משני לעומת לימוד תורה לילדים.

לכן אצלנו "עקרת הבית" היא האמא (ראה זוהר הקדוש חלק א דף קנד עמוד א, ורש"י שבת קיח עמוד ב) שנמצאת בבית ודואגת לעיקר החינוך. למידות, לתכונות, לאהבה, לידע. כי שאר מוסדות החינוך הם רק מכינים. אבל את החינוך עצמו, את התורה עצמה, סופגים עם חלב אם בבית (וכמו שאמר הרבי מלובביץ: "כל אישה בישראל היא "יסוד שביסוד"- היסוד האמיתי של כל הבית להיותה "עקרת הבית", שבה תלויה הנהגת כל הבית, על יסודי התורה והמצוות, שעל ידה נעשה בית יהודי, בית שבכל פינה שבו ניכרת ונרגשת ברכתו של הקדוש ברוך הוא, והשראת שכינתו", הובא בהתוועדויות תש"ן, כרך ג עמוד 222).

יהי רצון שנפנים את המסר שהתורה מצווה אותנו: "ושיננתם לבניך ודיברת בם". זה החינוך. הדוגמא האישית של "ודיברת בם", שכל הזמן מדברים דברי תורה וזה מה שרואים בבית, כי הבית הוא הוא המחנך, ויהא דיבור זה בפה ובלב ולא מן השפה ולחוץ (ראה בפירוש אבן עזרא שם) ואז יעשה פירות.

חג אהבה ופיוס (תשע"ט)

בפרשה אומר משה רבינו "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה" (דברים פרק ד פסוקים ז – ח). אומר משה רבינו – הקב"ה קרוב לעם ישראל "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (תהלים פרק קמה פסוק יח) – דוד המלך מציין בזה שהקב"ה קרוב אלינו, קרוב לכל קוראיו. מה המשמעות של קרוב? מה יכול להיות יותר קרוב מהנשמה, שהיא הקרובה ביותר לאדם. והקב"ה נמצא בנשמה של כל אחד ואחד מאיתנו, וכדברי המדרש: "הקדוש ברוך הוא לבן של ישראל" (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה אות ב, ועיין זוה"ק פרשת בשלח דף נה עמוד ב; רסיסי לילה אות כ וליקוטי מאמרים מאמר ט אות ו לר' צדוק הכהן מלובלין). וכך הקב"ה קרוב לכל אחד מאיתנו יותר מאשר קרוב יכול להיות קרוב. וביותר הקב"ה שוכן בתוך האומה בכללה – בנשמת האומה, שהרי האומה מורכבת משישים ריבוא נשמות ובכל נשמה הקב"ה נמצא, כך שהקב"ה יותר קרוב אל האומה בכללה (ראה שער רוח הקודש דף לח עמוד ב ד"ה הקדמה ג').

ומי לנו גדול מהיום הזה, כיום ט"ו באב, יום של יום של אהבה ואחווה, יום של התאחדות בין חלקי האומה השונים לבין עצמם: הותרו השבטים לבוא זה בזה בלי הבדל בין שבט לשבט, בין עדה לעדה, בין קבוצה לקבוצה. הותר שבט בנימין לבוא בקהל ונמנעה הפרדה וכריתת שבט מישראל. זהו גם יום של התאחדות בין האומה לבין הארץ והמקדש: יום שבו כלו מתי מדבר ונמחל להם עוון המאיסה בארץ. יום שבו ביטל הושע בן אלה את ה"מחסומים" שמנעו את עליית ישראל לבית המקדש, ובכך אפשר את חידוש הקשר בין ישראל למקדש בירושלים ובין יהודה וישראל, וכן ביום זה פסקו מלכרות עצים לעבודת המזבח – פעולה שהיתה נעשית לעתים גם במצבים של גזירות ובמסירות נפש לעבודת המקדש. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה – ונתכבד זכרם של הלוחמים למען חרות העם בארצו (תענית דף כח עמוד א, ודף ל עמוד ב – דף לא עמוד א).

חז"ל משווים את ט"ו באב ליום הכיפורים – יום של מחילת עוונות, זהו היום שהקב"ה מתאחד איתנו ואנו מתאחדים איתו ולכן הוא מוחל לנו את העוונות כמו ביום כיפור, אהבה בגימטריא 13 כמניין אחד, ללמדנו שאהבה אמיתית היא האחדות. (תענית פרק ד משנה ח). ט"ו באב הוא הפכו של ט' באב. לעומת שנאת החינם שהביאה לחורבן האומה, הארץ והמקדש, יש בט"ו באב תוכן של אהבה, של אחדות ושל פיוס בין כל חלקי האומה, והתקשרות האומה אל ארצה ואל מקדשה. ובסוף הפרשה באה מצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים פרק ו פסוק ה) שאנחנו אומרים בקריאת שמע, בדיוק כמו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא פרק יט פסוק יח) – האהבה היא אחדות, וככל שיש יותר אהבה ואחדות, אומר הקב"ה – אני קרוב יותר, שוכן בתוככם, פנו לי מקום יחד איתכם.