מה מביעים פני הכרובים?
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים… וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כ-כב)
בפרשתנו מסופר על הקמת המשכן, שתכליתו השראת שכינה בישראל, ויצירת קשר קבוע בין ה' ובין משה, באמצעות הקול שהיה יוצא מבין שני הכרובים. הכלי המרכזי במשכן הוא הארון[1], ובתוך הארון יש את לוחות הברית, ועל הארון היו כרובים[2].
מה הם הכרובים האלה? דורשת הגמרא במסכת יומא (דף נד עמוד א) שכשהיו ישראל עולים לרגל היו מגלגלים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים[3] עומדים פניהם איש אל אחיו ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני הקב"ה כחיבת זכר ונקבה[4].
שואלת הגמרא: מתי זה היה, הרי אסור להיכנס לבית המקדש לקודש ולגלגל את הפרוכת ולראות את קודש הקודשים? אם זה היה במקדש ראשון – הרי לא הייתה פרוכת, אלא היה כותל שמפריד בין ההיכל לקודש הקדשים ואם זה היה במקדש שני – הרי לא היו כרובים כי הארון נגנז? מתרצת הגמרא: גם במקדש ראשון יש אפשרות וגם במקדש שני[5].
אומר רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בזוהר הקדוש (השמטות הזוהר דף רעח עמוד א ובזוהר חדש תרומה דף נג עמוד ב): הכרובים פניהם איש אל אחיו – מסמלים את החיבור בחברה[6], את החיבור בין ישראל לאביהם שבשמים, חיבור רוחני, דבקות רוחנית, קשר רוחני. וזה רק סימן אחד, והיו עוד כמה סימנים. ואת הסימנים האלה היו מראים להם לעולי הרגלים, כולם ראו את הסימנים.
הסימנים הם שלושה אומר הזוהר:
א. עשן הקרבן שעולה ישר, אין הרוח מנצחת את העשן תמיד והוא עולה ישר, ולא נוטה ימין או שמאל, וזה מורה שמעשיהם של ישראל הגונים וישרים בעיני ה'.
ב. אש התמיד על המזבח, האש שאכלה את הקרבנות היתה נראית כצורת אריה, וביאר הרמ"ק (אור יקר כרך ט סימן יב עמוד קלה) שהוא כח של המלאך אוריאל שהוא שלוח מאת ה' לקבל את ריח הקרבן ולהעלותו למעלה, (ואם חלילה לא, היתה צורתה ככלב, וזה מורה שאין ה' מקבל את ריח הניחוח של הקרבנות).
ג. סימן שלישי – ברכת הכהנים, כשהכהנים היו מרימים את ידיהם באופן ישר, החזקת הידיים לא גרמה להם להרגיש קושי כפי שצריך להיות בדרך הטבע, וזה היה סימן שהקב"ה רוצה לברך את עמו דרך הכהנים, והכהן היה מברך בלב שלם[7].
מדברי הזוהר הקדוש האלו אנו למדים ש: אם אנחנו בתור חברה – נסתכל איש אל אחיו, ונביט אל האנשים הצריכים עזרה בפנים (כמו הכרובים שהיו פניהם איש אל אחיו), אזי הפְנים של הזולת יתגלה אל מול עינינו ונראה בו את פנימיותו הטובה, ואת הנשמה הטהורה אשר בו, וכתוצאה מכך: גם הקב"ה יביט אל הפנימיות שלנו ויראה לנו את חיבתו, ויגאלנו גאולה שלימה ברחמים, אמן.
[1] ראה רמב"ן שמות כה, ב.
[2] לכרובים היתה צורת פני תינוק (סוכה דף ה עמוד ב), בעל הטורים (שמות כה, יח) מבאר שזה מבטא את אהבת ה' אלינו, כדברי הנביא הושע (יא, א): "כי נער ישראל ואוהבהו". בעלי המוסר מסבירים כשאשר אדם הוא כמו נער, הוא נמצא במצב של התלמדות – אז שורה השכינה, כי אדם בעצם אומר: אני עדין לא שלם, ויש לי מה ללמוד, ומה להתקדם, ואז הוא נותן מקום לנוכחות ה' בחייו, ולכן פני הכרובים היו כתינוק, שזה מסמל שהשראת שכינה תלויה בהתקדמות ולמידה מתמדת, כמו תינוק (אור יחזקאל חלק ד עמודים שט-שיא), וכך חונכו תלמידי הסבא מסלבודקה לחיות בהתחדשות מתמדת (הרב שלמה וולבה, אבני שלמה חלק ב עמוד סב), וקדמם רבנו החיד"א ע"ה בנחל קדומים כאן באות ח.
ובספר מכתם לדוד (הרב דוד שפרבר זצ"ל על שמות כה, יח) ביאר: יש בכרובים רמז על גידול הבנים, לחנכם על ברכי התורה והמצוות מתחילת גידולם, שיהיו מיקשה אחת עם ארון הברית, "לא כבני הדור החדש שנותנים בניהם בינקותם לבתי ספר העממיים. אפילו שנותנים אותם אחר כך לתלמוד תורה, מכל מקום כבר נעשה פירוד בין הדבקים, וקשה לחברם שיהיו מיקשה אחת", ובהמשך דבריו ביאר שזה שהיו הכרובים בדמות זכר ונקיבה זה רומז על חיי האיש והאישה, שיהיה מקור חייהם מתוך ארון הקודש ועל יסוד התורה, ויהיו פורשי כנפיים למעלה בתפילה לאלוקי המרום, שיתן להם זרע קודש, ילדים טובים וצדיקים, עיין שם בדבריו.
[3] ואם תשאל, כיצד אפשר שבני ישראל שעמדו בעזרה יראו ממרחק רב כזה עד לתוך קודש הקדשים, שהוא למעלה ממאה חמישים אמה כמבואר ברמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ה הלכה יב) אענה ואומר: שתירץ הרב תפארת ישראל (בביאורו למידות פרק ג משנה ה אות מט) שכיון שרק מדרבנן אסור לראות, לצורך מצוה כדי שיבינו ישראל את חיבתן לה' התירו חכמים.
ובספר שיח יצחק (לרבי יצחק יוסף נוניס ואיס, מגדולי חכמי איטליה לפני למעלה מ-250 שנה) על גמרא זו ביאר שהכהנים בלבד היו רואים, והיו מודיעים לעם ישראל (ועיין עוד בדברי המשנה למלך הלכות ביאת מקדש פרק ג הלכה יט, שכל הנכנס להיכל או לקודש הקדשים לצורך עבודה, לאחר שכלתה עבודתו מותר לו להישאר שם אפילו כל היום, ואינו עובר על דברי הפסוק בויקרא טז, ב: "ולא יבוא בכל עת אל הקודש", ועיין עוד בכלי חמדה במדבר ד, כ אות ו).
[4] לאחד מן הכרובים היתה צורת זכר, והשני צורת נקבה (זוהר הקדוש חלק ג דף נט עמוד א, ודף רעח עמוד א, עיין גם ר"י מיגש לבבא בתרא דף צט עמוד א) , ועיין במראית העין על גמרא זו שביאר בשם הרמ"ע מפאנו, מדוע בעת החורבן היו הכרובים מעורים זה בזה, ותורף דבריו שבעת החורבן היה יחוד וזיווג עליון וקדוש, כדי שיהיה הכנה וכח לישראל, שיצלחו את הגלות בשלום, ועיין עוד בצדקת הצדיק אות קעא.
[5] לא אאריך כעת בביאור הגמרא, רק זאת אגיד שלגבי מקדש ראשון עונה הגמרא שמדובר על פרוכות של הפתחים, שהיו פרוסות בפתח האולם, בפתח ההיכל, ובפתח קודש הקודשים, ולגבי הכרוכים במקדש שני אומרת הגמרא שבאמת הכרובים שמצידי הארון לא היו, אך היו כרובים שהיו מצוירים בכתלים.
[6] וביחוד חיבורם של תלמידי חכמים זה לזה, שיחיו בשלום ורעות, ויצטער אחד בצער חברו, וישמח אחד בשמחת חברו (כן כתב רבנו אליהו הכהן האיתמרי מאיזמיר ע"ה בעל השבט מוסר, בספרו חוט של חסד עמוד של, הובאו דבריו בספר ארמון תורת טורקיה עמודים 407-408 לידידנו הרב שמעון ואנונו הי"ו, ועיין עוד בכלי יקר על שמות פרק כה פסוק יח ופסוק כב).
[7] וביאר שם הרמ"ק ששלושה סימנים הללו, זה פנימי מזה, וזה נעלם מזה, ומסביר הוא את דבריו ואומר: עשן ריח הקרבן כמעט כולם היו מרגישים בו, והכל הביטו בו להיכן היה נוטה, האש לא היתה ניכרת אלא לשרידים אשר ה' קורא, הם יכלו לראות האם היתה כאריה או להיפך, ועניין זה של הכהנים לא היה ניכר אלא לכהן עצמו, ורק לאלו שחפץ ה' בהם. ומסיים הרמ"ק: "ובזמן הזה ידע האדם העניין בשמחת לבבו בעבודה, ותפילתו אם היא שגורה… וזה ענין פרטי לכל אחד ואחד לעצמו".
