אדם ובהמה (תשע"ט)

"צו את אהרון ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה, היא העולה על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא פרק ו פסוק ב).

קרבן עולה הוא אחד משלושה עשר סוגי הקרבנות שישנם.

אומר רבנו בחיי: דע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג. כמספר י"ג מידות.

חמש מהן באות מקמח: מנחת סולת, מרחשת, מחבת, חלות, רקיקים;

ושמונה מהן הם בעלי חיים: עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר בהמה, פסח.

יש מהם נאכלים לכוהנים: חטאת, אשם ובכור; יש נאכלים לבעלים, למי שמביא את הקרבן: מעשר, פסח ותודה; ויש קרבנות שחלק לבעלים וחלק לכוהנים (עיין זבחים פרק ה "אלו הן מקומן של זבחין", פירוט דיני הקרבנות לסוגיהם).

אבל קרבן עולה – עולה כליל, ואין לבני אדם שום חלק בו. קרבן זה של עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולם, וכן מוכיחה הלשון: "היא העולה". מה פירוש "היא העולה"? למעלה מכל הקרבנות. היא עושה פרי ומכפרת.

אומר המדרש (ויקרא רבה ז, ג, וכן בירושלמי מסכת יומא, פרק ח הלכה ז): הכוח של קורבן עולה הוא שהיא גם מכפרת על הרהורי הלב. קורבנות אחרים מכפרים על מעשים, העולה מכפרת גם על מחשבות. ואין מחשבה יותר קשה ומגונה מן הגאווה, שגם עליה מכפר קרבן עולה.

"לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים פרק נא פסוק יט). אומר המדרש: הקב"ה אינו כמו בשר ודם. בשר ודם משתמש בכלים שלמים. אי אפשר לכבד אדם, מלך, אורח, בכלי שבור. אבל הקב"ה אינו כן. ככל שהאדם יותר שבור, יותר נכנע, יותר עניו, יותר שפל – כך הקב"ה מקבל את יותר את תפילתו. "זבחי אלוקים רוח נשברה" (שם). דוד המלך אומר: "עד שלא כבשתי את יצרי ולא שברתי את רוחי – הקב"ה לא קיבל את תשובתי".

ממשיך המדרש: אמר רבי אבא בר יודן: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה – הכשיר באדם. פסל בבהמה את השבור, את החרוץ – כל מיני קרבנות של בהמה בעלת שברים פסולים למזבח. אבל אצל האדם הפוך – "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

אמר רבי אלכסנדרי: הדיוט הזה, אם ישתמש בכלים שבורים – גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים. שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים פרק לד פסוק יט); "הרופא לשבורי לב" (שם פרק קמז פסוק ג); "את דכה ושפל רוח" (ישעיה פרק נז פסוק טו); "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

אם כן, הקב"ה יודע לכפר גם על גאווה, שהיא החטא החמור והקשה שגורם לאדם לא לקבל שום דבר מאחרים. הוא יודע הכול, הוא מבין הכול, אי אפשר להסביר לו ואי אפשר לשכנע אותו. עד כדי כך שאומרים חכמים: "תועבת ה' כל גבה לב (משלי פרק טז פסוק ה), אין לך מידה מגונה יותר ממידת הגאווה" (סוטה ה. "לא מינה ולא מקצתה! מי זוטר דכתיב ביה: תועבת ה' כל גבה לב?!"). אומרת הגמרא (מסכת סוטה דף מז:) מי שמתייהר ומתגאה – אפילו אנשי ביתו לא שומעים לו, כל שכן אחרים. כולם יודעים ורואים שהאיש הזה הוא בעל גאווה וגסות רוח. וכל מי שיש בו גסות רוח – זה כמו שהוא עובד ע"ז (שם ד: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודה זרה. כתיב הכא: "תועבת ה' כל גבה לב" וכתיב התם (דברים פרק ז פסוק כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך"). ונאמר על זה ביטוי קשה: "תועבת ה' כל גבה לב", זה דבר חמור מאוד. זה חטא שהוא במחשבה. רק האדם יודע מה הוא חושב פנימה בתוך הלב.

לכן מביא מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל בשם החיד"א את עניין הקרבן הזה שיודע לכפר באש: "אש המזבח תוקד בו" (ויקרא פרק ו פסוק ה). טעם הדבר: קורבן עולה בא לכפר על הרהור הלב, והרהור הלב הוא עוון הגאווה שנמשל לע"ז. בשאר הדברים, מחשבה לא מצטרפת למעשה, אבל בגאווה – עצם הגאווה היא כבר העבירה. ולכן צריך סנגור גדול שיוכל לסנגר על האדם, והוא קרבן העולה.

אדם שכובש את יצרו, מתאפק, לא כועס, לא נעלב, כובש את עלבונו, לא מתגאה – עליו אומר הקב"ה: איש צדיק כזה יכול לכפר על כל עם ישראל. יש כוח בקרבן שלו לעשות דברים גדולים.

היום שאין לנו בית מקדש ואין קרבנות, יכול אדם בתפילתו, באישיותו, בענווה שלו, בלב הנשבר שלו, לכפר גם על הגאווה שהייתה לו חס ושלום.

משימה שבועית: מצא בעצמך היכן התגאת בחודש האחרון, ושוב על זה בתשובה שלימה לפני ה', בהצלחה!!

טבע של בהמה (תש"פ)

הפרשה מדברת על הקורבנות ובתוך הפרשה נאמר: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ" (שמות פרק ז פסוק כו). 9 פעמים בתורה מוזכר שאסור לנו לאכול דם. החזרה שוב ושוב על איסור האכילה, חומרת העונש עליו והצורך לחזק אותנו מפני אכילה זו, מלמדים אותנו עד כמה איסור אכילת דם משמעותי – מדוע זה כך? מה טעם האיסור לאכול דם?

הרמב"ם נתן בספר "מורה נבוכים" טעם היסטורי – לרמב"ם ישנה תפיסה כללית, האומרת שאחת המטרות ברבות ממצוות התורה, היא התמודדות עם האליליות, שהיתה רווחת בעולם בעת נתינת התורה. כלומר, המצוות באות בין היתר לעקור מישראל את העבודה זרה. מסביר הרמב"ם, שעבודת האלילים שמולה התמודדו ישראל, התייחסה לדם כדבר טמא ולכן ראתה בו דרך לחיבור עם "שדים", על ידי שחלקם היו אוכלים את הדם וחלקם היו מניחים את הדם בכלים כמעין הזמנה לשדים. יחסה המיוחד של התורה אל הדם במצוות השונות, בא לעקר את התפיסה האלילית הזו. בעוד שהללו ראו את הדם כטמא – התורה רואה את הדם כמטהר, על ידי הזאתו; כיון שהם אכלו את הדם כחלק מפולחנם – אסרה עלינו התורה לטעום ממנו; הם אספו את הדם כתקרובת לשדים – ואנו מצווים דוקא לשפוך אותו (מורה הנבוכים מאמר ג פרקים כט, לז, מו).

הרמב"ן, רבנו בחיי והתפיסות האחרות אומרות: יש סיבה אחרת, רוחנית, לאיסור אכילת דם. כשהאר"י רוצה להדגים לנו מהו האדם, שהוא מורכב מגוף ונשמה, גוף – חומר, ורוח. אומר האר"י דעו לכם שהמילה "אדם" מורכבת מהמילים "אד" ו"דם". האדם יש בו חומר, יש בו גוף, והוא מיוצג בדם. ויש בו חלק רוחני, קוראים לזה נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – והיא מיוצגת ב"אד", באדים, ברוחניות. אם כן האדם הוא הרכב של חומר ורוח.

והתורה מגדירה לנו "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" (דברים פרק יב פסוק כג). לאדם הראשון, בתחילת הבריאה, היה מותר לאכול רק ירק – "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב… לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית פרק א פסוק כט). רק אחרי נוח והמבול הותר לאדם לאכול בשר – "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי – לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית פרק ט פסוק ג). אבל הדם, התורה אומרת, לעולם לא מותר – "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (שם פסוק ד). בבשר אתה צריך להוציא את הדם, כי הדם הוא הנפש, ונפש החיה, נפש הבהמה, נפש של בעל חיים לא טוב, ואסור לה שתיכנס אל גוף האדם ותהיה חלק ממנו. מידת האכזריות והגסות שישנה בחיות, בבהמות – אין בה צורך, אין רצון שתיכנס אל גוף האדם. כי הדם הוא הנפש. הנפש של האדם שונה מהנפש של שאר בעלי החיים. והדם שהוא התנועה, הוא החלק הרוחני של האדם, לא יתכן שיכנס אל קרבנו – לכן אסרה התורה לאכול דם. (ע"פ רבנו בחיי בשם הרמב"ן; ספר החינוך מצוה קמח).

רבנו בחיי מביא עוד טעם עמוק לעניין: רצה הקב"ה למנוע מאיתנו הטבע הבהמי ולרומם אותנו לטבע האלוקי. אנחנו יודעים שגוף האדם מורכב מרמ"ח איברים ושס"ה גידים אומרים חז"ל. וראה איזה פלא, גם בתורה – יש רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. אם כן, יש מקבילה לחלק הרוחני של האדם – לתורה. לכן רמ"ח מצוות עשה קשורות לרמ"ח איברים. וזה הכל באמצעות המקשר הגדול הזה שהוא הדם. שהדם מעביר את כל החיות של האדם לאברי האדם, והוא החלק הרוחני. מכאן נלמד את הקשר ההדוק של גוף ונפש (ראה זוה"ק בראשית דף קע עמוד ב).

וזהו הריפוי של התורה כי זו בעצם סיבת המחלה. הריפוי שהתורה אומרת: תדע לך, הדם הוא הנפש. המחלות הגופניות תלויות בנפש, בחלק הרוחני של האדם. כשיש נפש בריאה – גם הגוף בריא. ולכן אסרה עלינו התורה להידבק ולקרב לקרבנות את חלק הנפש של הבהמה. כי הדם הוא הנפש ולא תאכל נפש עם הבשר. ואולי זה ההתחלה של הריפוי של המגפה הנמצאת בעולם.