פרשת בלק היא פרשה חשובה ויסודית באמונה ובעיצוב דמותנו הלאומית והחברתית. ואפילו סודות הגאולה והמשיח נמצאים בפרשה. ניתן ללומדה ברובד הפרטי וברובד הכללי.
ברובד הפרטי: ניתן ללמוד על התנהגותו של בלעם. המניע האישי שלו היה, מלבד השנאה התהומית, הרוחנית והאנטישמית לעם ישראל, היה לו אינטרס כספי: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב…" דיברו שם על כסף, הויכוח היה כמה כסף. כי בלק אמר לו "אל תימנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאוד, וכל אשר תאמר אלי אעשה", בלעם מפרש את זה: "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'…" וכשלאדם יש אינטרס אישי, כספי, חומרי, כזה או אחר, הוא לא רואה ממטר, הוא לא רואה כלום. הוא לא מבין את הרמזים, הוא לא מבין את הדיבורים המפורשים של המלאכים של הקב"ה, הוא לא רואה בדרך שום דבר. אפילו האתון רואה, והוא לא רואה. (וראה עוד בפירושו של אור החיים הקדוש בפרק כב פסוק יג על גודל קמצנותו של בלעם).
כשאדם מונע מאינטרסים מחשבתו ממוקדת באינטרס הפשוט והצר, הוא לעולם לא יצליח לראות מעבר לזה. רק אם הוא יצא החוצה מתוך הקופסה שלו, הוא יצליח לראות את מה שהאתון הפשוטה מסוגלת לראות. את מלאך ה' שעוצר אותם בדרך, את התקלות שקורות לו, את פירושי הרמזים של המציאות, את הסיפור של רגל בלעם שנלחצת אל הקיר והמקום צר, המציאות שמפריעה לו ללכת. הוא מכה את האתון במקל ואומר לה "את מפריעה לי להגשים את האינטרס האישי שלי". והקב"ה צריך לברוא בריה מיוחדת "ותפתח האתון את פיה", והקב"ה צריך לעשות "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו". ואז בלעם מתעורר.
אבל בכל אופן הוא ממשיך במסעו, גם אחרי שהקב"ה אומר לו "את הדבר אשר אשים בפיך אותו תדבר".
ברובד הלאומי: הדברים שנכתוב כעת הם בשמו של רבנו חיים בן עטר זכר צדיק לברכה, המכונה אור החיים הקדוש, שיום פטירתו חל בתאריך יד' תמוז.
"מראש צורים אראנו", אני מחפש לראות ולבדוק את האבות והאמהות, את השורשים של עם ישראל, אני מחפש למצוא בהם משהו שלילי כדי לתפוס את עם ישראל. ולא מצאתי. הפוך – האבות "הצורים", האמהות "גבעות", אין בהם שום פגם, רק זכויות. זכות אבות עומדת להם.
"מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" אומר האור החיים הקדוש, בלעם מחפש איזה יהודי שחטא חטא קטן ולא חזר בתשובה, כדי שהקללה, השלילה, תוכל להיתפס בו. ושואל "אור החיים" מה עוזר אם אדם, בלעם, הקטנצ'יק מקלל? אם הקב"ה מברך מישהו, אז מה זה עוזר שמישהו, בשר ודם, יקלל אותו?
אם אדם חטא, בשורש נשמתו החטא נתפס, ואז יש אפשרות לקלל ח"ו. החטא הזה הוא כמו מגנט שקולט את השלילה בשורש נשמתו. ואז איכשהו, השלילה, כוח הקללה, יכול להיתפס בו. אבל אם אדם לא חטא, או חטא וחזר בתשובה, הקב"ה מוחק לו את הכל. הקב"ה "נושא עוון ועובר על פשע". הקב"ה "ארך אפיים", זו מידה של הקב"ה. אם אדם חוזר בתשובה ומתחרט על החטא, אפילו חטא גדול שעשה, החטא הזה לא משאיר רושם בנשמתו (עיין שו"ת רב פעלים חלק ג אורח חיים סימן לה, וראה תקנת השבים של הרב יעקב הלל סימנים א-ג) והברכה של הקב"ה שורה עליו. וכך שום קללה לא יכולה להיתפס בו.
"מי מנה עפר יעקב" – מפרש רש"י שם: אלו מצוות שישראל עושים בעפר, תרומות ומעשרות, מצוות יישוב הארץ, בניית הארץ. במילים אחרות – 'קידוש החומר', אנחנו יכולים להעלות את העפר. אפילו עם העפר, עם החומריות, אפשר לעשות מצוות. אנחנו עושים מצוות בחומר, ומקדשים את החומר. לכן אומר בלעם "מי מנה עפר יעקב" – את הזכויות שיש גם בגרגירי העפר, לכן אין לי אפשרות לפגוע בהם. הפוך – העפר מתווסף לזכויות שלהם (ועיין עוד ליקוטי שיחות כרך לח עמוד 90).
