שירת הבריאה היא התורה
בפרשת האזינו, מופיעה שירת האזינו, שאחריה מסכם משה: "וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם" (דברים ל"ב, מ"ד). בפרש הקודמת, פרשת וילך כתוב: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם…" (דברים ל"א, י"ט). מהי השירה הזו?
רש"י והרמב"ן אומרים שמדובר בשירת האזינו. פרשנים אחרים אומרים, כל התורה נקראת שירה (רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה י"ח).
שירה היא דבר עמוק, מעורר מחשבה, לא סתם דברים כתובים, לא סתם ספר חוקים, אלא שירה מעוררת מחשבה והשראה, להבין וללמוד מה כתוב בין השורות. השתיקה שבשירה גדולה מהמילים עצמן וזוהי התורה כולה. אומר משה רבנו "כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת", מכאן לומדים חז"ל – מצווה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר תורה[1] (סנהדרין כ"א ע"ב; נדרים ל"ח ע"א; רמב"ם, הלכות ספר תורה ז', א').
כל התורה נקראת שירה. התורה היא שירת העם היהודי, היא מבטאת את פנימיות נשמתו של כל אדם מישראל, מעוררת בו את רגש הקדושה ומחייה את נפשו בכל עת. האדם שחי בעולם, הוא בעצם שר את שירת חייו. כל חייו הם שיר אחד גדול. התורה היא תשקיף של הבריאה (זוהר הקדוש ח"ב קס"א ע"א; נתיבות עולם, נתיב התורה פרק א'). הבריאה עצמה היא שירה, התורה היא שירה.
אומר משה רבנו, אני עוזב אתכם, קחו את השירה הזאת, תאמצו אותה אל לבכם, תשירו אותה כל יום, תשלבו אותה עם שירת חייכם, עם שירת הבריאה. כי הם הולכים ביחד. התורה והבריאה יחד. הם בעצם שיר אחד גדול החרוז מחרוזים משפטים ומילים. זוהי התורה שלנו, שיר, ומה שנאמר מהמחשבה על הכתיבה. אי אפשר לכתוב את כל המחשבות. ההפרש בין מה שכתוב למה שמתוכנן, למה שנחשב למה שחשוב, הוא השיר, השירה. ולכן התורה שלנו נקראת שירה ומשה רבנו מצווה אותנו ללמוד ולכתוב את השירה הזו (עפ"י ראב"ע ואברבנאל).
סוכות
עטופים בענני כבוד – שמחת החג
מצות סוכה היא אחת המצוות היחידות, אשר התורה מזכירה את טעמה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג; וראה טור וב"ח או"ח תרכ"ה).
במסכת סוכה (י"א ע"ב) מובאת מחלוקת בין החכמים מהן אותן "סוכות" בהן ישבו ישראל בצאתם ממצרים. לדעת רבי אליעזר – ענני כבוד היו[2]. לדעת רבי עקיבא – סוכות ממש עשו להם. בצורה פשוטה, מדובר בשתי דעות החולקות לחלוטין, אמנם במבט מעמיק ניתן ללמוד ש"אלו ואלו דברי א-להים חיים" (עירובין י"ג ע"ב)
"ענני הכבוד" מבטאים את ההשגחה הא-להית המיוחדת שליוותה את ישראל במדבר "הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (דברים ח, ט"ו). ואילו ה"סוכות ממש" מבטאים את החיים הממשיים של ישראל שם. "ענני הכבוד" הם שאיפשרו את המציאות והקיום של ה"סוכות ממש". ללא ההשגחה הא-להית המיוחדת, שבאה לידי ביטוי ב"ענני כבוד", לא הייתה אפשרית מציאות של קיום במדבר במשך שנים כה רבות, וזוהי הנקודה שראוי להדגיש בחג הסוכות.
עם ישראל עבר במשך הדורות "מדבריות" רבים, הכוללים בתוכם "נחשים, שרפים ועקרבים" ממינים שונים. הוא עמד בכל אלה בכוחם של "ענני הכבוד", בכוחה של ההשגחה הא-להית המיוחדת, שבלעדיה, היינו אובדים מזמן ב"מִדְבַּר הָעַמִּים" הגדול והנורא (יחזקאל כ', ל"ה).
אנחנו יושבים בסוכה, מוקפים בענני כבוד. הסוכה נקראת "צילא דמהימנותא" (זוהר הקדוש ח"ג ק"ג ע"א), וכן: "צילא דקודשא בריך הוא" (שם ח"ב קפ"ג ע"ב). אנחנו חוסים ב"צל האמונה", ב"צלו של הקדוש ברוך הוא", אנחנו יושבים בצילה של השכינה. הסוכה מפגישה אותנו עם מקור הקיום האמיתי שלנו – ההשגחה הא-להית.
לכן, התורה אומרת שלוש פעמים "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"[3] (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו), כשאנחנו אפופים עטופים בשכינה, בענני כבוד, באמונה. השמחה גואה כי אנחנו מוגנים בביטחון ובשמחה (ראה מאמרי הראי"ה עמוד 149; זמרת הארץ עמ' כ"ח). יהי רצון שניקח את האמונה והתעצומות שהסוכה נותנת לנו לכל השנה.
שבת סוכות
שמחה, אחדות וערבות הדדית
סוכות הוא חג של שמחה, כמו שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים ט"ז, י"ד), וכן מובלטת בחג הסוכות אחדות ישראל. אומרת התורה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כ"ג, מ"ב; וראה פירוש תורה תמימה שם). פתח הכתוב בלשון יחיד: "כָּל הָאֶזְרָח", וסיים בלשון רבים: "יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת"! לומדים מכאן חז"ל (סוכה כ"ז ע"ב): "מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" – כולם יחד, כאיש אחד. בדומה לכך אומרים חז"ל שארבעת המינים מסמלים את האחדות – אנשים מעם ישראל שיש בעם טעם (-תורה) ויש בהם ריח (-מצוות), שיש בהם טעם ואין ריח, שיש בהם ריח ואין טעם, אנשים שאין בהם לא טעם ולא ריח (עפ"י ויקרא רבה ל', י"ב; וראה שפת אמת סוכות תרל"ט).
רעיון נפלא ששמעתי מהרב מרדכי אליהו זצ"ל על הערבוֺת, שאין בהן טעם ואין בהן ריח, הם מסמלים אותנו, פשוטי העם[4]. ערבוֺת הם מלשון עֲרֵבִים, עַרְבוּת – "כל ישראל ערבים זה לזה", מעורבבים, מאוחדים זה עם זה[5] (שבועות ל"ט ע"א).
סוכה זה זמן אחדות במשפחה, בקהילה, בעם, בעולם. סוכות הוא חג עולמי, אנחנו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד כל אומות העולם, כדי לאחד ולקרב את כל הקוסמוס (ראה זכריה י"ד, ט"ז; סוכה נ"ה ע"ב; זוה"ק ויחי רכ"א ע"א; שפת אמת סוכות תרס"ד). "וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְּעַלְתּוֹ" (מתוך תפילת הימים הנוראים), "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, ה').
ארבעת המינים מסמלים את האחדות, הסוכה מסמלת את האחדות, מתוך כך נוצרת שמחה שתלווה אותנו כל השנה כולה (עפ"י ספרי, דברים צ"ו).
[1] הטור (יו"ד סימן ע"ר) מביא בשם אביו הרא"ש, שהואיל ובדורות הללו, בניגוד לדורות ראשונים, עיקר הלימוד של התורה ופירושיה אינו נעשה מתוך ספרי התורה אלא מתוך חומשים וש"ס ושאר ספרים, מתקיימת המצווה מן התורה בכתיבת הספרים הללו, שהרי תכלית המצווה היא שיהיו דברי התורה שגורים על פינו, ותכלית זו מתקיימת בזמננו בעיקר בלימוד מן הספרים. והובאו דבריו להלכה בשו"ע (יו"ד ע"ר, ב'). ובדעת הרא"ש כתב הפרישה (שם, אות ח'), שלא זו בלבד שמקיימים מצווה בכתיבת ספרי קודש בזמננו, אלא שאין מקיימים אותה בכתיבת ספר תורה כלל, מאחר שאין לומדים ממנו. אולם, ר' יוסף קארו (בית יוסף, שם) סובר, שאף לדעת הרא"ש המצווה העיקרית של כתיבת ספר תורה עומדת על כנה, ואין כוונת הרא"ש אלא לומר שבזמן הזה המצווה כוללת גם כתיבת ספרים אחרים (וראה עוד שו"ת שאגת אריה ל"ו; שו"ת אגרות משה יו"ד א', קס"ג; פתחי תשובה יו"ד ע"ר, א'; חתם סופר יו"ד סימן רנ"ד).
[2] "נתן (-ה') לבניו (-ישראל) שבעה ענני כבוד במדבר: אחד מימינם, ואחד משמאלם, אחד לפניהם, ואחד לאחריהם, ואחד למעלה מראשיהם, ואחד לשכינה שבינהם ועמוד ענן שהיה מקדים לפניהם (תוספתא סוטה ד', ב').
[3] ביטוי לשמחה הגדולה של חג סוכות, אנחנו מוצאים בספר נחמיה (ח, י"ז), בימי שיבת ציון: "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת… וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד".
[4] האדמו"ר מגור, רבי יהודה אריה ליב (שפת אמת סוכות תרל"ד), מסביר מדוע דווקא הערבה נבחרה לקיום מצות הקפת המזבח: "כי באמת, מזה ניכר יותר דבקות בני ישראל לה' יתברך. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו? רק (-אלא) שבני ישראל נקראו: "בנים למקום" (אבות ג', י"ד), ויש בכל איש ישראל דבקות בה' א-להים". עכ"ל. דווקא הערבה, נטולת הטעם והריח, מגלה את המהות הפנימית של עם ישראל, את סגולת ישראל. ישראל אף-על-פי שאין בו שום טעם וריח, ואפילו חטא – הוא בכל זאת ישראל – בכל המצבים כולם! (עפ"י סנהדרין מ"ד ע"א). הייחוד שבו, והנשמה הא-להית שבו עמוקים יותר מאשר מעשיו החיצוניים, שאינם אלא הרובד הגלוי-מעשי שמגלה ומוציא לפועל את מה שכבר גנוז בנשמותינו. הוא במהותו ישראל, גם אם אינו מבטא זאת כראוי. אמת, מהות זו צריכה להתגלות בחיים על ידי תורה ומצוותיה, אך גם כשאינה מתגלה – היא עדיין קיימת. בחג סוכות אנחנו נפגשים במהות זו, והיא ממלאת אותנו בשמחה.
[5] רמז נוסף מובא בגמרא (שבת כ' ע"א), שם הערבות נקראו "אחוונא", על שם שגדלות באחוה. בנוסף, לגבי "כל ישראל ערבים", דורשים זאת גם מלשון עריבות, וכתב אור החיים הקדוש (תחילת פרשת אחרי מות): נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות ר"ת נעים, ורומז לפסוק: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים [אחוונא] גם יחד" (תהלים קל"ג, א'). והוא נאמר בהקשר לכלות הנפש של נדב ואביהוא ששקולים כמשה ואהרן, שני בדי ערבה (יש כאן גם רמז יפהפה: "מה טוב" ועוד "מה נעים" שוה בדיוק ערבה (=277). דווקא הערבות, שאין להן לא טעם ולא ריח, הן ה"מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", פסוק שחז"ל דורשים על האחים משה רבינו ואהרן הכהן (תנחומא שמות כ"ז). רעיון זה למדתי מדבריו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א).
