"ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן שאו את ראש כל עדת בני ישראל… מבן עשרים שנה ומעלה… ראובן בכור ישראל, בני ראובן חנוך משפחת החנוכי, לפלוא משפחת הפלואי, לחצרון משפחת החצרוני, לכרמי משפחת הכרמי" (במדבר כו, א-ו).
ונשאלת השאלה מה התוספת הזו? הפלואי. החצרוני. הכרמי.
אומרים הפרשנים: הכניס הקב"ה את שמו לתוך שמות בני ישראל. שמו של הקב"ה י' ו-ה', הכניס הקב"ה את שמו בתוך משפחות ישראל. לאחר הפגם הגדול שפגמו בני ישראל עם בנות מואב. פגם זה יצר פגם בשלמות המשפחה, פגם בטהרה, ובעצם פגם בשמו של הקב"ה. החטא היה נורא והמגפה גבתה עשרים וארבע אלף מישראל. "ויהי אחר המגפה", התיקון, אומר הקב"ה: אני אכניס את שמי בתוככם (ראה רש"י בביאורו לפרק כו פסוק ה, משכיל לדוד על רש"י, אור החיים הקדוש בביאורו לפרק כו פסוק ה, כלי יקר בביאורו לפרק כו פסוק ב, ועיין עוד בחזקוני בביאורו לפרק כו פסוק ז). שמו בשמנו נקרא – ישראל. א-ל בתוך השם ישראל.
יותר מזה, ההבדל בין האיש והאשה , זה אות י ואות ה, אותיות אלו מרמזות על שמו של הקדוש ברוך הוא. אמר הקב"ה: אם האיש והאשה מכניסים אותי לביתם – שכינה ביניהם, שלום ביניהם, אהבה ביניהם, שמחה ביניהם. אבל אם חס ושלום ה' לא נמצא בתוך האיש והאשה, בתוך המשפחה, נשארו האותיות 'אש' – אש אוכלתם. (תלמוד בבלי סוטה דף יז עמוד א).
שכינה ביניהם פירושו ששאיפות קודש משותפות סוחבות אותם קדימה להשלמת רצון ה', וזוהי השכינה השרויה ביניהם (ראה ביאור מיוחד בספר ותישאני רוח במדבר עמודים 246-253, ספר זה חיברו הגאון הרב שבתי סבתו, ראש ישיבת מצפה יריחו, לישיבה זו זכיתי לשלוח את ילדי).
לכן התיקון לחטא בנות מואב ומעשה זמרי הוא ע"י הכנסת שמו של הקב"ה. לשמות בני ישראל, ואם האדם הפרטי יזכור את זה, שבו ה' נמצא, ובמשפחה ה' נמצא, ובעם ישראל ה' נמצא, תודעה זו תמנע מהאדם לעבור עבירות וחטאים (וראה מגדים כב תמוז תשנ"ד במאמרה של רבקה רביב, שסיפור בנות צלפחד המופיע בפרשה הוא עומד כאנטיתזה לסיפור בנות מואב, ויש בו משום תיקון לחטא בעל פעור).
ניקח לדוגמא את ערך המשפחה, איך יזכור האדם בתודעתו שבמשפחה ה' נמצא? הרב יוסף דב סולוביצ'יק היה מגדולי הרבנים וההוגים של המאה העשרים, וכתב רבות על אהבה ועל משפחה. ניקח יסוד אחד מדבריו כפי שהביא זאת הרב חיים נבון בספרו שיעורי בית ( בפרק ח, עמוד 173):
ייעוד לפני סיפוק – כאשר עסק הרב סולובייצ'יק בנישואין, הוא פתח בשאלה הבאה: האם הנישואין יכולים להיות רק חגיגה רומנטית של אהבה זוגית? תשובתו הייתה שלילית: "הבעיה שבנישואין המודרניים נובעת מהדגשת היתר שמודגש יסוד הסובייקטיביות שבנישואין" (אדם וביתו עמוד 60) בניגוד לגישה זו, הדגיש הרב כי שני האוהבים צריכים להתמסר יחדיו לייעוד המחייב (והמשמח!) של בריאת אדם חדש. ההתמסרות המשותפת הזו מעניקה ליחסיהם עוגן יציב ומוחלט. בייעוד המשותף הזה מתפתחת אהבתם.
חוקרים אמריקנים ציינו שאנשים נוטים כיום לראות את הנישואין כקשורים בעיקר במערכת היחסים הזוגית ובצורכיהם הרגשיים של האיש והאישה, ולא כמערכת הממוקדת בילדים ובגידולם. הרב סולובייצ'יק טען שגישה כזו תפגע בסופו של דבר גם במערכת היחסים הזוגית עצמה. הוא ראה במחויבות המשותפת לגידול הילדים מפתח להקהיית המתח שבין הממד המוסדי של הנישואין לבין הממד הרגשי שלהם. הנישואין כמוסד ממוקדים בהולדת ילדים. אך זו אינה רק משימה חברתית שהזוג מציית לה, אלא גם ייעוד רוחני, וגם ביטוי לרצון פנימי. הרצון הזה מלווה בסיפוק הרגשי העילאי שבהענקת אהבה. "פרו ורבו" (בראשית א, כח) מצוה אותנו התורה – ההתייחסות לנישואין כאל יעוד משותף מעניקה למשפחה הצעירה עוגן שאינו תלוי במצב רוחם של בני הזוג.
