משכן – עולם קטן

הפרשה שלנו פותחת בחשבון מפורט ומדוייק של התרומות שנתרמו לצורך המשכן ומה נעשה מכל תרומה. "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שמות ל"ח, כ"א). ואומר רבנו בחיי על פי המדרש (תנחומא פקודי ב'; ומעין זה בבמדבר רבה י"ב, י"ג), מה זה "הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת". למה פעמיים? אלא, הדבר מלמד אותנו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. המשכן של מטה, שלנו, הוא בעצם בבואה של העולם. כמו שהקב"ה ברא את העולם, שיכן והשקיע את עצמו בעולם, כך הקב"ה משכן את עצמו במשכן. לכן המשכן מְכֻנֶּה "מִשְׁכַּן הָעֵדֻת", כיון שהוא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה איתנו, שהשכינה שורה בישראל (ראה שבת כ"ב ע"ב).

אם נתבונן במדרש, אומר רבנו בחיי, נשים לב לכמה הקבלות בין מלאכת הבריאה למלאכת המשכן.

o בבריאת העולם יש יריעות – אלו השמיים, ובמשכן יש יריעות מעל המשכן.

o בבריאת העולם נאמר: יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א', ט'), ובמשכן נאמר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר (שמות ל', י"ח).

o בבריאת העולם נאמר: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם (בראשית א', י"ד), ובמקביל במשכן יש מנורה להאיר (שמות כ"ה, ל"א).

o בבריאת העולם נאמר: וְעוֹף יְעוֹפֵף (בראשית א', כ'), ובמשכן יש כרובים פורשי כנפיים (שמות כ"ה, כ').

o בסיום בריאת העולם נאמר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ… וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית ב', א'-ב'), ובמקביל בהקמת המשכן – וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד… וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה (שמות ל"ט, ל"ב; שמות מ' ל"ג).

o שתי המלאכות מסתיימות בברכה – וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי (בראשית ב', ג'), ובמשכן: וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה (שמות ל"ט, מ"ג).

מוסיף רבנו בחיי, כשם שבבריאת העולם הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, בהתחלה חשיבה ורצון ואחר כך הביצוע (ראה משלי ג', י"ט-כ'), כך במקביל במשכן: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, ואחר כך – לַעֲשׂוֹת (שמות ל"א, ד'). וכשם שהעולם נברא במידת החסד "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט, ג'), אף המשכן נבנה בדרך של נדיבות: אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ… כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ (שמות כ"ב'; שמות ל"ה, ה'). החסד והנתינה היא הבסיס לכל. בבריאת העולם הקב"ה רצה לברוא במידת הדין ולבסוף שיתף גם את מידת הרחמים. כך גם המשכן נעשה על ידי שני אומנים, בצלאל משבט יהודה מציין את מידת הרחמים, שרמוז באותיות הוי"ה שבשמו יהודה. אהליאב לעומת זאת משבט דן, מציין את מידת הדין. השילוב של בצלאל ואהליאב הם שילוב של הדין והרחמים בעולם. בבריאת העולם השמים היו נמתחים והולכים ללא גבול כמידת החסד, עד שהקב"ה אמר לעולמו די, דהיינו מידת הדין (פרקי דרבי אליעזר פרק ג'). גם במשכן נאמר: וְהַמְּלָאכָה הָֽיְתָה דַיָּם… וְהוֹתֵֽר (שמות ל"ו, ז').

על הזיקה הזו שבין מעשה בראשית למשכן אמרו בגמרא שביום הקמת המשכן הייתה שמחה לפני ה' כמו היום שנבראו בו שמים וארץ (מגילה י' ע"ב). וכן אמרו שכל האומר "וַיְכֻלּוּ" נעשה שותף למעשה בראשית (שבת קי"ט ע"ב). כיצד יתכן הדבר, הרי מעשה בראשית כבר נשלם בששת הימים הראשונים של בריאת העולם? אלא ששותפותו של האדם במעשה בראשית באה לידי ביטוי בסיוע לקדם את העולם אל הייעוד שלשמו הוא נברא: "נתאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא, כ"ד). וכיצד נעשה הדבר? הסיום של פרשיית "וַיְכֻלּוּ" הוא: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". אלוקים ברא יש מאין, ואנחנו עושים, מתקנים ומשכללים, ובכך אנחנו מכינים את הדירה להשראת השכינה (בראשית ב', ג' ורש"י שם). וכשם שהקב"ה ברא עולם ושיכן בו את האדם, כך האדם נקרא לבנות מקום לקב"ה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה, ח'). בהקמת המשכן בא רצונו של הקב"ה לידי גמר, ונשלמה מלאכת שמים וארץ. במעשה זה נעשה האדם שותף למעשה בראשית, ובו ביום נשלם מעשה בראשית והגיע לתכליתו: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ', ל"ד). וכדברי הרמב"ן: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' א-להי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו" (חתימת ספר שמות).