על הדבש ועל העוקץ
נאמר בפרשה: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה', לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'" (ויקרא ב, יא)
מדוע אסור להקריב קרבן מחמץ ודבש? הן אמת שכתב בספר החינוך (מצוה קיז) שטעמי מצוה זו נעלמים מאוד, וקשה למצוא אפילו רמז קטן בהם, אולם כיון שרבותינו ניסו לתת טעם והסבר לדבר נלך בעקבותיהם (כפי שעשה בעל ספר החינוך בעצמו והביא כמה טעמים לדבר).
רבנו בחיי כאן ביאר שהקרבן מכפר הוא על העוונות, ולולא יצר הרע המסית ומדיח את האדם – לא היה האדם חוטא כלל ועיקר, וממילא לא היה מביא קרבן, והשאור והדבש מסמלים הם את יצר הרע ומידת הדין[1].
ובמדרש לקח טוב הוסיף לבאר שמטרת הקרבנות זה לזכך ולתקן את לב האדם שיהא נטהר מן העבירה, אך השאור דרכו להתנפח ולעלות, ואף דבש כאשר תשים אותו על האש תראה שהוא עולה למעלה יותר מכל שאר המשקים, ותועבת ה' כל גבה לב.
מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע"ה ( בספרו דברי מרדכי על פרשה זו) ביאר שדבש מסמל גם את כח התאוה[2] שבאדם, וכדברי רבנו בחיי: "דבש בגימטריה אשה" (306), וזה מה שאומר שלמה המלך ע"ה: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה, טז).
בספר מכתם לדוד (לרב דוד שפרבר בעל שו"ת אפרקסתא דעניא, ויקרא עמוד ט) ביאר ששאור ודבש מרמזים על עבודת ה' של האדם, ובאה התורה ללמדנו שעבודת ה' של האדם לא תהיה מיראת העונש (המכונה בשם "שאור") ולא מאהבת השכר (המכונה בשם "דבש") אלא מאהבת הטוב בשביל שהוא טוב, אמנם בתחילת חינוך האדם לעבודת ה' – מותר לו גם לעבוד את ה' מאהבת שכר או מיראת העונש, וזה רמוז בפסוק הבא: "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם"… (ויקרא ב, יב).
הרב יוסף שאול נתנזון[3] ביאר על פי דברי הרמב"ם בשמונה פרקים פרק ד שבכל המידות דרך האמצע היא הדרך המובחרת, רק מי שנטה לאחד מהקצוות – יטה להיפך עד שיגיע לדרך האמצע. השאור והדבש אומר הרב, הפכים הם, הדבש מתוק והשאור מר, וזה מרמז על שני קצוות בעבודת ה' ובמידות – שזה לא טוב, ולכן: "לא יבוא קרבן ה'", כי הממוצע הוא הטוב[4] (רק מי שטרם הרגיל עצמו במידת האמצע, יכול להיות בקצה, ועליו נאמר הפסוק: "קרבן ראשית תקריבו").
הסבר מעניין כתב הרב אברהם קורמן[5] זצ"ל (הפרשה לדורותיה ויקרא עמוד 232): לשאור כדבש – אין אדם תורם במאומה ליצורם, השאור נעשה ע"י חיידקים, והדבש מיוצר על ידי הדבורים (גם בפיתוח משק דבורים אין אדם תורם בעצם ליצירת הדבש, הוא "גוזל" מהדבורים ומספק להם סוכר כתחליף). באה התורה ללמדנו שאין מקום לזה בבית המקדש אלא אדם זכאי להביא רק משלו ממש.
[1] ענין זה שהדבש מסמל את הדין, שורשו בתיקוני הזוהר (תיקון יט דף מא עמוד א) ובכתבי המקובלים (עיין בפרדס רימונים שער כג פרק ד ובשער מאמרי חז"ל על חגיגה יד עמוד ב, ובפרי עץ חיים שער השופר פרק א ובשער הכוונות דף צז) לכן המקובלים בראש השנה לא אכלו תפוח בדבש אלא בסוכר (עיין בן איש חי הלכות שנה א פרשת ניצבים הלכה ד, ובספר שופר בציון עמוד קלג).
ואף שהדבש נקרא בלשון המקובלים "דין דגדלות", מכל מקום הוא בחינת דין, וביאר בעל התניא בתורה אור (הוספות לפרשת שמות דף קז עמודה ב והלאה) שהדבש רומז לבחינת הגבורות שבחסדים, למרות שהמתיקות שורשה ומקורה היא מבחינת החסדים, אבל ענין העריבות והעונג שיש בדבש ובמיני מתיקה זה מבחינת הגבורות, ולכן זה טעים ומחייה ומשיב את הנפש (וראה שם שביאר על דרך הקבלה שזה גבורה דעתיק המתלבשת בחכמה סתימאה דאריך, ועיין עוד בשער הכוונות דף פא עמודה ג ועמודה ד שביאר רבנו האר"י שם את אותיות המילה "שאור" כמילויים שונים של שם אלקים, ועיין בהגהות וביאורים שם אות ח).
[2] הראי"ה קוק ע"ה בעולת ראיה א עמוד קמח (במהדורה הרגילה) כותב שהדבש מסמל הוא את התענוג, יש תענוג של קדושה ויש להיפך, ומפאת זה שקדושת התענוג יכולה להתחלל בעולם שלנו ולהישאב לחומריות, לכן התורה אומרת שלא ינתן הדבש בקטורת.
[3] דברי שאול ויקרא, מהדורה קמא, הרב חי לפני 150 שנה, בעל שו"ת שואל ומשיב, היה רבה של לבוב בפולין (כיום סופחה לאוקראינה).
[4] וקדמו הרקנאטי שפירש כעין זה.
[5] ידעתי שיש שפיקפקו עליו, אולם הגאון הגדול הרב מאיר מאזוז הי"ו כתב עליו שהוא צדיק גמור ומותר ללמוד בספריו (עלון פניני הפרשה פרשת לך לך גיליון 907 שנת תשע"ח).
