הדם הוא הנפש

בפרשה מדובר על איסור אכילת דם וכן על מצוות כיסוי הדם בעפר. כלומר, השוחט חיה או עוף חייב לכסות את דמם. "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם …וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא …עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא י"ז, י'-י"ג; וראה רמב"ם קדושה, שחיטה פרק י"ד ובשו"ע יו"ד סימן כ"ח).

איסור אכילת דם כתוב גם בפרשת ויקרא (ויקרא ג', י"ז) ובפרשת צו (שם ז', כ"ו) וחוזר בפרשת ראה (י"ב, ט"ז וכ"ג; ט"ו, כ"ג)[1], אך מצוות כסוי הדם נאמרה רק כאן (ואילו בפרשת ראה נאמר "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, כ"ד), כיון שמדובר על בקר וצאן שדמם אינו טעון כסוי). משמעות הפסוקים היא שיש קשר בין מצות כסוי הדם לאיסור אכילת דם, אך לאיסור אכילת דם נאמר טעם מפורש – כיון ש"נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא", ואילו בכסוי הדם הטעם פחות מפורש, ונתנו לכך המפרשים מספר הסברים[2].

הרשב"ם מסביר שמצות הכסוי נטפלת לאיסור האכילה, והיא מהווה היכר שאין לאכול את הדם. טעם זה מסתייע מההלכה שצריך לכסות את הדם בעפר מלמטה ומלמעלה, כך שהוא מתקלקל ואי אפשר לאוכלו (וכן פירשו בבכור שור, רמב"ן, בחזקוני, ובאברבנאל. ועי' בעל הטורים. ועי' בכלי יקר מדוע בבהמה אין צורך בהיכר).

לרמב"ם ישנה תפיסה כללית, שהמצוות באות בין היתר לעקור מישראל את העבודה זרה. ומכיוון שעבודת האלילים מולה התמודדו ישראל התייחסה לדם כדבר טמא, לכן ראתה בו דרך לחיבור עם "שדים", על ידי שחלקם היו אוכלים את הדם וחלקם היו מניחים את הדם בכלים כמעין הזמנה לשדים. יחסה המיוחד של התורה אל הדם במצוות השונות, בא לעקר את התפיסה האלילית בכלל, ופולחן השדים בפרט (מורה הנבוכים מאמר ג' פרקים כ"ט, ל"ז, מ"ו, וראה בספורנו וכן ברמב"ן דברים י"ב, כ"ב).

הראי"ה קוק זצ"ל כתב הסבר מיוחד. איסור זה מבטא מעין 'מחאה' על אכילת בשר בכלל, שאמנם התורה התירה אותו אבל הוא על דרך "דברה תורה כנגד יצר הרע". זו תוצאה של התדרדרותה של האנושות. שהרי לאדם הראשון, לכתחילה לא הותרה אכילת בעלי חיים, אלא "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז). רק אחרי המבול, בדור שחמסו ולא חמלו על בני אדם אחרים, והיתה ירידה מוסרית ואכזריות מסוימת בתוך נפש בני האדם, הותרה אכילת בעלי חיים. עדיף שאותה אכזריות תהיה מופנית כלפי בעלי החיים ולהתיר את אכילתם, ולא להגיע למצב בו האדם כבר לא יבחין בין האדם לבהמה ובסוף יבוא להרוג גם את הבהמה וגם את האדם. החמלה היתרה על בעלי החיים בשלב זה של ההיסטוריה יכולה להיות מסוכנת, כאשר היא עלולה לבוא על חשבון החמלה על בני האדם[3]. רק לעתיד לבוא, כשהאנושות תזדכך, נשוב לצמחונות כמדרגת אדם הראשון. לכן במצווה זו יש ביטוי של בושה והתנצלות על שלא הגענו עדיין למדרגה המוסרית לפיה אין ראוי לאכול בעלי חיים, ולכן אנחנו מכסים את הדם. (ראה הרחבה – הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום י"ד).

בספר החינוך, מוסבר שטעם הכסוי הוא משום שהדם הוא הנפש (מצוה קפ"ז), וזה לשונו: "לפי שהנפש תלויה בדם …ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בזה נקנה קצת אכזריות בנפשנו, לאכול הבשר והנפש נשפך לפנינו". נמצא שמצות כסוי הדם היא כמצות קבורה שהיא בכלל גמילות-חסדים וכבוד החיים והמתים. הדם הוא הנפש. והנפש, הרוח, אין מקומה בעולם הזה כדבר גלוי. ולכן כששוחטים את העוף, אנחנו מכסים את הדם, מכסים את הנפש. כי הדם הוא הנפש, והנפש אינה גלויה. הדבר דומה למצוות קבורה – שיש לנו גוף שיש בתוכו את הנשמה. האדם לבוש במלבושים על מנת לכסות את אותה רוחניות, את אותה נשמה עליונה שאין מקומה גלוי בעולם הזה. כמו שהקב"ה רוחני והוא מתכסה בלבוש, בבריאה, כך הנשמה מתכסה בגוף, וכך הדם מתכסה בעפר (ראה אור החיים ויקרא י"ז, י"ד; בראשית רבה כ"ב, ח'; כף החיים (סופר) יו"ד סימן כ"ח, סק"א; מצודת דוד לרדב"ז מצוה ר"ד).

[1] גם בפרשת נח נאמר: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט', ד'), ולפי רש"י יש כאן איסור אכילת דם, אמנם ראה ברמב"ן שם שחלק עליו.

[2] ראה עוד בשיחה על פרשת "צו", תש"פ.

[3] דוגמא מוחשית לכך ראינו בדור הקודם, כאשר אחד החוקים הראשונים שחוקקו הגרמנים ימ"ש היה חוק איסור שחיטה יהודית כשרה במעטפת של "צער בעלי חיים" ו"ההגנה על בעלי חיים", כאשר באותם שנים הם רוצחים מליונים של אנשים, נשים וטף.