כיצד לא לְהֵרָאוֹת "מוזר" ובכל זאת לעבוד את ה' בשמחה ובהתלהבות?

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.." (ויקרא ט, א), היה זה יום השמיני לחנוכת המשכן, יום ששרתה בו השכינה, יום שהקדוש ברוך הוא הוריד שכינתו למשכן שבני ישראל בנו, יום שמח, יום גדול, יום עם הרבה עוצמות וקדושה. אבל היה אסון הגדול שקרה לבני אהרון ולאהרון הכהן ששתי בניו מתו באותו היום. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א), מה היה חטאם של בני אהרון? בפסוק נאמר: "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם, מה זה? הפרשנים כתבו פירושים שונים (ראה לדוגמא: ילקוט שמעוני רמז תקכד', כלי יקר ויקרא טז, ד) והארכנו בזה בשנים עברו (בספרי הפרשה מדברת אלי, חלק א פרשת שמיני תשע"ז, חלק ב פרשת שמיני תשע"ט, חלק ג פרשת אחרי מות עמודים 88-90).

החסידות (ראה לדוגמא ליקוטי מוהר"ן חלק א תורה מא, וראה ליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב הלכות מנחה ז, יח) דיברה על אש במובן של התלהבות בעבודת השם, צריכה להיות אש והתלהבות בחיים שלנו, בעבודת השם שלנו, שהיא תהיה בשמחה, ובהתרוממות הרוח והנפש, ברגש, החום זוהי האש החיובית. אבל כאן הייתה אש זרה, אש של התלהבות שבצורה חיצונית לא מתפרשת כהוגן בעיני הרואים. ההתלהבות והשמחה בעבודת השם היא שמחה פנימית, אישית, שנותנת אנרגיות לאדם, אבל שמחה חיצונית התלהבות חיצונית היא נראית כמו הצגה, היא מאיימת, היא מפחידה היא דוחה. וזוהי אש זרה.

כשאדם רוצה לעבוד את הקדוש ברוך עליו להיות בשמחה פנימית מתוך התרוממות רוח ורגש ולא מתוך מעשה חיצוני שאיננו מותיר לאדם הרואה אותו את הרושם החיובי.

השפת אמת (פרשת צו ושבת הגדול שנת תרמ"ד) ביאר שיש בכל לב של אדם מישראל נקודה טמונה שהיא ההתלהבות בעבודת ה', ונקודה זו היא בחינת: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו).