חומש דבריםפרשת כי תצא

פרשת כי תצא- הטבע הטבוע בנו בכל הדורות

תשע"ו

בפרשה יש אוסף של מצוות חברתיות. בפרשה יש לנו איסור לקבל גרים מעמון ומואב "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים פרק כג פסוק ד) לא מקבלים גרים אם המקור שלהם מעמון ומואב. למה?

"על אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור… לקללך… לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". (שם פסוקים ה-ז) לעומתם: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו… בנים אשר יבואו להם דור שלישי יבואו בקהל ה'". (שם פסוקים ח-ט).

אנחנו יכולים לקבל גרים מכל העמים, אבל מעמון ומואב ועמלק לא מקבלים לעולם, מפני שהם לא אנשי חסד – "לא קדמו אתכם בלחם ובמים". כשיצאנו ממצרים עברנו דרכם, ביקשנו מהם "תנו לנו רשות לעבור דרככם. לא נשתה מי באר, נביא בעצמנו את האוכל והמים שלנו". לא רק שהם אמרו "לא", הם גם אמרו: "לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך". היינו מצפים מהם כשכנים טובים, כאורחים, כבני דודים (הרי הם בנים של לוט, אחיינו של אברהם אבינו), שיצאו לקראתנו בלחם ומים. אך בסך הכול ביקשנו לעבור דרכם: "תעשו טובה לבני אדם זקנים, עייפים, תשושים, חולים, ילדים. 000, 600 גברים, 3 מליון איש, רוצים רק לעבור", אבל שום דבר. אין רחמנות.

מכאן הגמרא (יבמות דף עט עמוד א) מגיעה למסקנה שיש בעם ישראל תכונה של גמילות חסדים. שלושה סימנים באומה זו, סימנים יהודיים, סימנים של עם ישראל: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

גמילות חסדים זה בטבע שלנו, טבע שני שלנו, זה טבוע בדמינו. אנחנו נראה אדם רעב, צמא, לא משנה אם הוא יהודי או לא יהודי, אוהב או שונא, נלחמנו איתו, התווכחנו איתו אתמול, אבל עכשיו הוא צמא, ניתן לו. עכשיו הוא מבקש לעבור בארץ שלנו – נקדם אותו בלחם ומים. אבל הם, באופן אידיאולוגי לא עשו את זה (עיין בספר החינוך מצוה תקסא).

בהמשך הפרשה אנחנו רואים עד כמה הנושא הזה חשוב. הפרשה מפרטת מצוות רבות של חסד.

יש מצוות חברתיות כמו לקט שִכחה ופאה שהתבקשנו לשמור אותן לעני, לעשות חסד. כשפועל עבד אצלך – "ביומו תיתן שכרו". עד כדי כך שמספרת הגמרא על רב אחד ששכר פועלים להעביר לו חבית יין ממחסן אחד למחסן שני. הפועלים לקחו את חבית החרס הענקית, כל היום עמלו לסחוב אותה, ובמהלך הדרך החבית נשברה והיין נשפך… כעס עליהם בעל הבית ואמר להם: "היי! זה נזק! לא ציפיתי! אין לכם ביטוח! שלמו לי על החבית! זו הפרנסה שלי ושל כל בני ביתי!". אך בסוף הוא אמר להם: "אני יודע שאין לכם לשלם. אז זהו, לכו לבית". הם הלכו לבית הדין ותבעו אותו: "לא שילמת לנו שכר עבודה יומי!". אמר להם האיש בבית הדין: "רגע! אני ויתרתי לכם על היין ששפכתם, ואתם עוד דורשים שכר עבודה?". אמרו לו: "רבי, אבל מה נביא הביתה לאכול? הילדים שלנו ישאלו 'אבא במה עבדת היום? מה הבאת היום?' ואני אגיד להם 'שברתי חבית. לא עבדתי כלום'? למה הם צריכים לסבול? למה שלא יהיה להם מה לאכול הערב?". חייבו אותו הדיינים לשלם להם את שכר עבודתם, למרות שלא מגיע להם, מדין "ועשית הישר והטוב". זה מעשה חסד. למרות שלא מגיע להם, למרות שהם עשו לך נזק. הם לא עשו את זה בכוונה. מה אשמים הילדים שלהם? תחשוב שזה צדקה לילדים שלהם.

עד כדי כך אנחנו מצווים לגמול חסדים. זה הסמל המסחרי שלנו.  ולכן אנחנו לא מקבלים גרים מעמון ומואב עד עולם. אבל עמונית ומואבית, דהיינו: נשים כן מתקבלות. כמו רות המואבייה (יבמות דף עו עמוד ב).

עוד מאמרים בנושא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button