"ויאמר ה' אל משה בוא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי… ואם מאן אתה לשלח הנני נוגף את כל גבולך בצפרדעים, ושרץ היאור צפרדעים ובאו ועלו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך ובבתי עבדך ובעמך ובתנורך…".
שואלת הגמרא (פסחים דף נג עמוד ב): מניין אנחנו יודעים בתורה שצריך למסור את הנפש על מצוות התורה ולקדש את ה'? מניין בעצם למדו דניאל, חגי, זכריה, ומלאכי שמותר להם להיכנס לכבשן האש והעיקר לא להשתחוות לפסל? הרי אנחנו יודעים שכל התורה כולה נדחית מפני פיקוח נפש. חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעל אלו שלושת העבירות הללו שנאמר בהן "יהרג ואל יעבור".
רואים אנו בכל הדורות, כשגויים הכריחו את היהודים להשתחוות לפסל ולעבודה זרה אמרו היהודים "אנחנו מוכנים למות ולמסור את הנפש, העיקר לא להשתחוות לפסל או לעבודה זרה אחרת". מניין רעיון זה של מסירת הנפש נולד?
לכל אחת מהצפרדעים שהיו במצריים הייתה בחירה – לאן לגשת. הפקודה הייתה – כנסו למצריים. חלקכם יגיעו לחדר משכבו של פרעה, חלק יגיעו למיטה, חלק לבתי העבדים, חלק למקומות האחרים, וחלקם יכנסו לתנור החם והבוער ולבצק החם… היו צפרדעים שהחליטו אנחנו נכנסים לתנורים הבוערים… כי זה רצון ה' למרות שבאופן טבעי יש לנו רתיעה מאש.
מכאן למדו חנניה, מישאל ועזריה שמותר וצריך למסור את הנפש ולהיכנס לאש! על כל איסור או מצווה ממצוות התורה.
וזה בעצם היה הסמל והדגל לנו, לכל היהודים בדורי דורות, לעלות על המוקד, להיכנס לאש, למסור את הנפש עבור כל מצווה ומצווה. ממש. כשבפיהם הייתה שירת "שמע ישראל" ו"אני מאמין" ושאר סממנים שאנחנו הולכים בגאון למות על קידוש ה'. מאיפה למדו את זה? מהצפרדעים.
אומרים חכמים: 'צפרדעים' זה נוטריקון של ציפור-דעה (תנא דבי אליהו רבה פרק ז).
ציפור, בעלי דו-חיים, שבעצם העבירו לנו איזושהי תובנה, איזושהי דעת. מותר האדם מן הבהמה – שהוא יכול להחליט ולבחור בבחירה חופשית. והנה ציפור-הדעה הזו, הצפרדע שבמצריים, ידעה לבחור במה היא מקיימת את רצון הבורא.
החיים שלנו מורכבים מהרבה בחירות. לכל פעולה יש תוצאה, יש הפסד, "הוי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה" אומרת המשנה בפרקי אבות. כל פעולה חיובית שאדם עושה, דורשת הקרבה מסויימת. כל פעולה שלילית חס ושלום, היא מתוך בחירה.
בכל פעולה אדם נדרש להקריב משהו, אם זה צדקה אדם נדרש להקריב את כספו, ואם זה נתינה, ואם זה עזרה, ואם זה חסד, ואם זה את חייו – למען הזולת, למען ערך נעלה, למען מצווה, אנחנו נדרשים להקריב את חיינו, ממש. לצבא, למערכות, למדינה, לחברה, לתורה, למצווה. ואת זה למדו אותנו הצפרדעים.
יהי רצון שנזכה באמת בכל חיינו לחיות על קידוש ה'. שנדע להחליט את ההחלטות הנכונות, לבחור את הבחירות הנכונות, ולדעת להקריב, במודע, את מה שאנחנו יכולים לוותר עליו, למען ערכים גדולים ונעלים יותר.
