דמוקרטיה בפרשה, האם הרוב תמיד קובע?

בפרשה שלנו יש את הפסוק: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", הפסוק השלם הוא: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב) לא רק במערכת המשפט. פרשת משפטים מדברת על מערכת המשפט, המשפט העברי ובמשפט שלנו הרוב קובע. עושים הצבעה בין הדיינים וככה נקבע הדין. יש כאן אזהרה לדיין, "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת", בדברים רעים לא תיסחף אחרי רבים לרעות אלא צריך שיהיה רוב מוחלט לחייב, למשל בדיני נפשות רוב של שניים מחייב ולא רוב של אחד (משנה סנהדרין פרק ד משנה א, עיין בירושלמי סנהדרין פרק ד הלכה ב) אבל בחיים הציבוריים הרגילים שלנו, לא בתוך מערכת בתי המשפט, אומרת התורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", זהו שילטון הרוב, הדמוקרטיה שהיא כבר לפני 3300 שנה כתובה בתורה שלנו. בצורה ברורה והחלטית קובעים על פי הרוב, גם בפסיקת ההלכה נקבעת על פי רוב (עדויות פרק א משנה ה, יבמות דף מ עמוד א, ויש בזה חילוקים רבים, עיין שו"ת הרשב"א חלק א סימן רנג, גט פשוט כללים כלל א, ועיין עוד בהקדמת הבית יוסף לסיפרו) מחלוקות בית שמאי ובית הלל ושאר המחלוקות ופסיקת ההלכה נקבעו לפי הרוב, כשבית הלל היו הרוב הלכה הייתה כמותם, וכשבית שמאי היו הרוב אז הלכה כמותם, ומספרת הגמרא בזכות מידות טובות שהיו לבית הלל שהיו בעלי ענווה, מהשמיים סייעו שהלכה כמותם ושהם יהיו הרוב, ברוב מוחלט של המחלוקות (עירובין דף יג עמוד ב).