החליפה המכובדת (תשע"ח)

בסוף הפרשה נאמר: "ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנוכי מעיד בכם היום, אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים,על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרישתה" (דברים פרק לב פסוקים מה- מז).

זה בעצם הסיכום, קחו את התורה, קחו את ספר הדברים אשר אני מעיד בכם היום. תעבירו אותם לבניכם, כדי שישמרו (ישננו את התורה, כך ביאר הגאון מוילנא באדרת אליהו את המילה לשנן = לשמור) ויעשו (יקיימו מה שלמדו, כך ביאר הגאון מוילנא באדרת אליהו, לעשות = לקיים את מה שלמדו) את כל דברי התורה הזאת, "כי לא דבר ריק הוא מכם" – פירושו של דבר: התורה היא איננה דבר שאדם יכול לבחור להיות ריק ממנו (כך פירש הכתב והקבלה כאן, ועיין בדברי רבנו חיים פלאג'י ע"ה בהקדמה לספרו צוואה מחיים שביאר שסגולת מצוות הדרכת בניו של האדם לעבודת ה' – תתן לו אריכות ימים ושנים).

נרחיב את דברי הכתב והקבלה ונאמר: לא ייתכן אדם בלי נשמה, לא ייתכנו חיים של בן אנוש בלי תורה. ובאמת בגמרא במסכת שבת (בדף קה עמוד ב) נאמר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, כי זה דומה לספר תורה שנשרף, וביאר רש"י שם (בדיבור המתחיל: לספר תורה שנשרף, ועיין עוד ברש"י למועד קטן דף כה עמוד א דיבור המתחיל: לספר תורה, וראה רש"י שעל הרי"ף במועד קטן שם, ועיין עוד בתורת האדם לרמב"ן בתחילת שער הקריעה, מובא בכתבי הרמב"ן ב עמודים נא-נב) אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו (לספר תורה), שאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצוות.

אם חס ושלום אדם מרגיש שהוא ריק מתורה – הוא אשם, כי לא יגע בתורה ולא מילא את זמנו ומחשבותיו בתוכן ערכי, בתוכן חיובי ובתוכן תורני (על פי ירושלמי פאה פרק א הלכה א).

התורה היא מפת העולם (צדקת הצדיק אות צ), לכל פרט ופרט בתורה ישנה חשיבות עצומה הרת גורל, "כי הוא חייכם" (דברים לב, מז) המשיל המגיד מדובנא (מובא בספר "ומתוק האור" דברים חלק ג עמוד שכ) את המשל הבא: כפרי גס, בא "העירה" לתפור לעצמו חליפה, לרגל חתונת בנו. החייט לקח ממנו מדות ותפר לו חליפה מהודרת, "תפורה" בדיוק לפי מידותיו. הלביש החייט את הכפרי בחליפה שתפר, והכפרי נהנה עד מאוד.

והנה, אחרי כשבוע בא הכפרי במרוצה אל החייט, ובפיו טענות וגדופים: "שקרן אתה! רמאי אתה! מכרת לי חליפה קטנה, לא מוצלחת!…" והחייט תמה: "הלא כשקבלת את החליפה היא היתה כל כך מוצלחת, מה קרה פתאום? "הנה תראה", משיב הכפרי, ולובש את החליפה על בגדיו המסורבלים…: "אתה רואה? היא ממש מתפוצצת עלי… היא מחניקה, היא כובלת אותי… היא לא נראית יפה…" והחייט, מחייך בסלחנות אל הכפרי, ואומר לו: "הבן, חביבי, על הבגדים המסורבלים האלה אי אפשר להרגיש בנוח עם חליפה מכובדת, היפרד בבקשה מבלויי הסחבות שהנך עטוף בהם, ואז תראה כמה החליפה מתאימה ונוחה לך".

הנמשל הוא: אם התורה והמצוות אינן "מתאימות" לאדם, אל יתלה את האשמה באחרים, רק בו עצמו, שלא השיל מעליו את מידותיו המגונות ואת העבירות ועל כן אינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים, וכשם שלא מתאים להכניס דבש לתוך כלי מטונף – כך גם לא ניתן להכניס לתוך נשמה מלוכלכת, מצוות ותורה שהם מתוקים מדבש ונופת צופים.

אחתום בדבריו של רבנו אליעזר פאפו זכר צדיק לברכה (בספרו דן ידין, פרשת האזינו): שמהשמים קצובים כמה דיבורים יוציא האדם בפיו, וכל המרבה בדברים מביא מיתה על עצמו, אולם זה דווקא בדברים בטלים, אך בדברי תורה, אין לדבר קיצבה (ובזה פירש את הפסוק: "כי לא דבר ריק הוא מכם" – שלא תרוקנו את הדיבורים שלכם, "כי הוא חייכם" – כי בזה תלויים חיי האדם, אך זה רק בדברים בטלים, אך "בדבר הזה" שהוא דברי התורה, "תאריכו ימים", עיין שם).

השמים הם הגבול (תשע"ט)

השבת פרשת האזינו, השבת הראשונה בשנת תש"פ. וכך פותחת הפרשה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים פרק לב פסוק א). מילים מספר נתנו בעברית למשמעות קרובה – להאזין, לשמוע, להקשיב. מיוחדת היא המילה "להאזין" – להטות אוזן. יש פה את המשמעות של איזון בשורש, באוזן יש את שורש שיווי המשקל – האיזון. "האזינו" אומר לנו משה רבנו – תכניסו את האיזון בכל החלטותיכם, בכל דרכיכם. אם אתם רוצים לעבוד את ה' באיזון נכון, לקבל החלטות באיזון נכון, תכניסו את "השמים" למערכת השיקולים. תכניסו את השמים לאיזון שלכם. ככה ההחלטה תהיה יותר שקולה. מה הקב"ה רוצה ממני? מה השמים אומרים?

בכל החלטה שלנו, בכל צעד שלנו, יש לרוחניות גם מה להגיד. הגוף דורש את שלו, וישנן החלטות כאלה ואחרות שאנחנו נדרשים להחליט ולבחור כל ימי חיינו, משה רבנו מייעץ לנו – תכניסו גם את השמים. תכניסו גם את הרוחניות למערכת השיקולים שלכם. ככה השיקול יהיה מאוזן. במשקל נכון.

כשנמצאים במציאות של החלטה כזאת או אחרת, השמים הם הגבול. השמים מהווים נקודת מצפן, נקודת יעד, שאפשר לשאוף ולהגיע אליה, הן בהחלטות פרטיות והן בהחלטות כלליות – כל אחד ואחד מאיתנו צריך להחליט, וגם בהחלטות כלליות של עם ישראל, של המנהיגים, אפשר לשקול את השיקול של "האזינו השמים".

"כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים פרק לב פסוק ט). עם ישראל בכללו הוא חלק מה', כמו שהנשמה היא חלק מהרוחניות. חלק מה'. "חֵלֶק ה' עַמּוֹ" – אנחנו חלק מהקב"ה. ובשיקולים לאומיים, ממלכתיים, גדולים, השיקול הזה הוא שיקול, שאנחנו חלק מהקב"ה. "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" – אנחנו קשורים אל הקב"ה בחבל. יש פה עירוב של ארץ ועם שהם חלק מהקב"ה כנחלה ממש.

יהי רצון שנלמד לשקול את השיקולים, לאזן את האיזונים הנכונים בחיינו בפרט ובכלל. וכשנכניס את השמים לאיזון ולשיקול שלנו, הדברים יראו ויבוצעו אחרת.

חג סוכות

עבודת השמחה (תשע"ח)

חג סוכות הוא החג היחיד בו נצטווינו על שמחה שלוש פעמים: "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (ראה בהרחבה בדברים פרק טז פסוקים יג-טו) וכן: "באוספכם את תבואת הארץ… ושמחתם לפני ה' אלוהיכם" (ויקרא פרק כג פסוקים לט-מ).

השמחה בתורה היא תמיד אינה עניין של יחיד, היא תמיד נחלקת עם הזולת (ראה פירוט של רעיון זה בספר שיג ושיח של הרב זקס חלק ב עמודים 342-346, ועיין בספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה נד, ועיין עוד בספר חיי אברהם לרבי אברהם כלפון ע"ה באות רסד) לדוגמא: בשנה הראשונה לנישואיו גבר אינו נשלח לשדה הקרב, כדי שישאר בבית: "ושימח את אשתו אשר לקח" (דברים כד,ה), חגי ישראל המתוארים בספר דברים – הם ימי שמחה, מפני שהם מספקים הזדמנות לחגיגה משותפת: "ושמחת לפני ה' אלוהיך, אתה ובנך ובתך.. והגר והיתום והאלמנה".. (דברים טז,יא).

מטרת הישיבה בסוכה היא לשמוח (והעידו על הראי"ה קוק זכר צדיק לברכה, שהיה מקיים בהידור את מצוה זו, עיין במועדי ראי"ה עמוד 107) השמחה היא על ידי הביקור של משפחתך חבריך וקהילתך בסוכתך, ודבר זה יוצר אחדות, כי ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת,ונפסקה ההלכה כחכמים שמותר לצאת מסוכה לסוכה (סוכה דף כז עמוד ב, שולחן ערוך או"ח תרלז,א), וכן נהג דודי מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע"ה לבקר בחג הסוכות את קרובי משפחתו.

יותר עמוק נסביר ונאמר: השמחה ביהדות עבודה גדולה היא (ראה בדברי רבינו הרמב"ם הלכות לולב פרק ח הלכה טו, ובמגיד משנה שם, וראה בפירוש המשניות לרמב"ם על אבות פרק ב משנה א).

אם נשים לב בהמון פסוקים בתנ"ך השמחה קשורה לעשייה ועבודה, לדוגמא: "ישמח ישראל בעושיו" (תהילים קמט,ב), "ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד,לא), "שמחה לצדיק עשות משפט" (משלי כא,טו).

מטרת חג סוכות שהוא חג האסיף הינה השמחה – כי בחג זה אוספים אנו לא רק את התבואה שגידלנו (ראה מורה נבוכים ג, מג, חזקוני ורבנו בחיי על דברים טז, יד, מהר"ל בגבורות ה' פרק מו) אלא אוספים אנו אל תוכנו את כל הדברים הרוחניים והגשמיים שקיבלנו בראש השנה וכיפור, ואנו כעת עושים להם הגנה ושמירה על ידי מצות הישיבה בסוכה שהיא אור המקיף, לאור זה אין הרע יכול להתקרב (שער הכוונות דרושי חג סוכות דרוש ג, בן איש חי הלכות הקדמה לפרשת בראשית שנה א, ספר הליקוטים א לרבנו משה דוד וואלי ע"ה עמודים תקפו-תקצ).

למרות שעדין שמחתינו לא שלימה בעולם הזה, כי עדיין לא הגענו לשלימות, ויש מוות ורע בעולם (ראה פסיקתא דרב כהנא, מנדלבוים, נספחים ב סוכות, ועיין בשאילתות בפרשת חיי שרה טו -שבגלל שמצוה לשמוח ביום טוב – לכן מפסיקה השמחה את אבילות השבעה).

בזכות מצות הסוכה שהיא צל האמונה (זוהר חלק ב דף קפו עמוד ב) ובזכות מצות לימוד תורה בשמחה בסוכה (ראה בשאגת אריה סימן סט, ובמאירי ביצה דף טו עמוד ב) נזכה שיקויים בנו הפסוק: "נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א,ד, ועיין עוד בשיר השירים רבה א, ג) שנשמח יחד עם הקדוש ברוך הוא בגאולה השלימה.

עד אז, נשמח בשמחה שהיא לשם שמים בלי פסולת, שמחה נקייה, שמחה שאינה חלילה וחס פורקת עול (ראה שפת אמת דברים, סוכות שנת תרלז') ואת עשיית המצוות נעשה בשמחה ובטוב לבב (ויקרא רבה לד, ח).