העץ והאדם (תשע"ח)

נאמר בפרשתינו: "כי תצור על עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה… כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור" (דברים כ, יט).

רש"י מפרש: וכי עץ השדה הוא כמו אדם שאתה כורת אותו? אתה נלחם עם האנשים, לא עם העצים. מה יש לך עם העצים? לכן מכאן למדו חז"ל את כל דיני בל תשחית (בטעם איסור בל תשחית עיין בספר החינוך מצוה תקכט, ובספר חורב לרש"ר הירש אות שצז-שצח) אסור להשחית עצי פרי. עצי פרי יש בהם תועלת, אבל עץ סרק, לכאורה יהיה מותר, כי כתוב: "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות"… רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל, אותו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר". אבל אם עץ פרי מסכן אותך, אז מותר בשעת המלחמה לחתוך עצי פרי שהאוייב מתחבא בתוכם ואורב ויוצר סכנה לחיילים שלך. זו ההלכה (עיין ברמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ח-י, שו"ת הרמב"ם (בלאו) סימן קיב).

ודע כי הגאון הרב חיים וידאל אנג'יל ע"ה שהיה דיין ופוסק מובהק בסלוניקי כותב (ספור החיים עמוד סה, הובא בספר מהיכל התורה דשאלוניקי עמוד 582) לא לכרות את העצים, כי אם הקדוש ברוך הוא יגזור חלילה וחס גזירה על האדם, אז שהעץ יקבל את הגזירה, וישפוך ה' חמתו עליו ולא על האדם, ודבריו קילורין לעיניים.

ניתן ללמוד רבות על האדם, נפשו ודרך עבודתו, מהתבוננות בעצים ובהתפתחותם, ואכתוב כאן כמה נקודות בקצרה (הרוצה להרחיב יעיין בספרי שו"ת מעין שלמה,עמוד 26 במהדורת תדפיס, ובספר חיי שנה של הגאון הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל, על טו בשבט).

1. עץ שתול – כשם שעץ צומח באדמה והוא מעין יצירה שלה – כך גם לאדם יש "קרקע" שממנה הוא יונק, מהי "קרקע" זו? זו המשפחה, זו הקהילה, זו החברה. כשם שעץ המתנתק מהאדמה דינו למיתה- כך גם האדם בפרט ובכלל איננו יכול לחיות בתלישות, כברייה בפני עצמה, זקוק הוא לחברה (וכך שיטתו של אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית).
2. עד זקנה – עץ טוב שאינו מורכב עשוי לחיות למעלה מ-2000 שנה. יתר על כן – גם בזקנותו הוא מסוגל להוציא פירות. העץ גדל וצומח הוא ללא הפסק וגבול, ללא סוף, כך האדם – עליו לעבוד את בורא עולם בצמיחה מתמדת וללא התנוונות והזדקנות.

היהודי הישראלי אינו יוצא "לפנסיה", כל עוד הוא חי -עליו לגדול, להתפתח, לצמוח, ובעיקר להוציא פירות.

3. הכח העליון – העץ חי מלמעלה, מהעלים הקולטים את אור השמש ואת החמצן שבאוויר (ולא מלמטה, מהשורשים המהווים תפקיד מישני בהעברת המים לעץ), גם האדם אין הוא חי מלמטה (מהעולם הזה), בסיס החיים שלנו (כמו של העץ) הוא דווקא מלמעלה, כי האדם הינו אילן הפוך, שורשו וקרקעיתו למעלה זו הנשמה, ועיקר חיותו היא מן העליונים (ראה מהר"ל נצח ישראל פרק ז עמוד מז במהדורה הרגילה) העולם הזה הוא רק כמכשיר עזר, אך הוא אינו יסוד החיים.
4. אינו דומה לחבירו – כשם שאין עץ דומה לחבירו במאת האחוזים (בגובהו, בגודל פירותיו, בצורת עליו..) כך אין בריה הדומה לחבירתה, כל אחד מישראל מתקן ובעולמות הרוחניים ומברר את ניצוצות הקדושה השייכים אליו, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה, והכל צריכים זה לזה (הקדמת רחובות הנהר לרש"ש זיע"א דף ג עמודה ג)"לא תשחית את עצה" – דורשים בעלי הרמז (ראה אור החיים הקדוש בפירושו כאן לפסוק י שפירש שיש בכללות פסוקים אלה רמז על הגוף והנשמה) על דרך הרמז זו הנשמה. שהיא העצה של האדם, המייעצת לו, המדריכה אותו, המכוונת אותו. כשיש לך מלחמה או עימות עם אדם שנמצא מולך, אל תפגע בנשמה שלו. יש לך איתו ויכוח על דברים גשמיים, גופניים – עסוק בהם. אל תכרות ותתעסק עם השורשים הרוחניים שלו, כי הם לתועלת, הם יעזרו לך בהמשך. רק דרך הרוחניות תוכל התחבר לאדם זה, וכך תוכל לעשות שלום ולהביא תועלת (וכעין פירוש זה מצאתי בדברי הגאון הרב רפאל משה לוריא זצ"ל בספרו בית גנזי לפרשת שופטים עמודים תתשט-תתשי).

לא מדובר באויב שבא להכרית אותך, כי אז צריך להכרית את השורש הרוחני והגשמי שלו ביחד. אלא מדובר על מי שיש לך איתו איזה דיון, איזה ויכוח, כדוגמת: מורה ותלמיד, או הורה וילד. דע לכבד את השורשים הרוחניים. כמו שלעץ יש עלים, כמו שלעץ יש ענפים, כמו שלעץ יש פירות. כך גם לאדם יש עלים – זה הדיבורים שלו, הם מגינים על הפרי, על המעשה. המעשה – הפרי, יצמח רק מתוך ענפים חזקים ועלים חזקים.

נסיים בדברי המדרש: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי,תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך (קהלת רבה ז,כח).

המלך האידיאלי (תשע"ט)

נאמר בפרשה "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" – מצוות מינוי מלך. הלכה מעניינת יש למלך בפרשה "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק יז פסוקים יד – טו).

מצוות כתיבת ספר משנה תורה למלך – "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו", מלך חייב שיהיה לו ספר תורה בחיקו לידו, זהו המצפן שלו, מורה הדרך, המכוון. "וְהָיְתָה עִמּוֹ" – שלא יזוז מהספר ימין ושמאל, זו הדרך שהתורה מציעה אל המלך. התורה אומרת, משנה התורה הוא המצפן, הוא התוכנית. כלומר, על התורה נאמר שהקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר הקדוש פרשת תרומה דף קסא עמוד ב), התורה היא תוכנית העולם, וכך היא התוכנית של המלך – התוכנית החברתית, הכלכלית, המוסרית, האישית, המדינית, הביטחונית, הכל. המלך נתקל בהמון שאלות, בהמון דילמות. והתורה שנמצאת בחיקו, "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו", היא המכוונת אותו.

ולא רק את המלך התורה מכוונת, אלא גם אותנו – כל אדם הוא מלך. כמו שאומר רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר שלישי אותיות ב – ה), המלך הוא האדם, המולך על כוחותיו – השכל, הרצון, הרגש, הדמיון וכן הגוף, על עצמו, על משפחתו, על אישיותו. וכל אדם צריך איזה שהוא מצפן, קריאת כיוון, תורה שעומדת בחיקו. ומה כתוב בתורה הזאת? כתוב במשנה התורה על התפילה. אדוני המלך, כשאתה נמצא בצרה – תתפלל, תפנה לבורא עולם והוא יעזור לך. מה עוד כתוב שם? שכר ועונש, מוסריות, הסתכלות מאוזנת ונכונה על המציאות. הסתכלות שרק התורה יודעת לכוון את המצפן הזה, את הדרך "לְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל".

נלמד מדוד המלך, שהוא המלך האידיאלי שלנו שאמר "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים פרק קיט פסוק נט, וראה ויקרא רבה (וילנא) פרשת בחקותי פרשה לה אות א) – בכל יום אני יוצא מביתי למשרד, לעבודה ו"וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" אני מסתכל וחוזר ומסתכל בתורה. דוד המלך אומר "מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם" (שמואל ב' פרק כג פסוק טו, דברי הימים א' פרק יא פסוק יז) – מי יזכיר לי את התורה שלמדתי בבית לחם, שהרי אין מים אלא תורה (בבא קמא דף פב עמוד א, וראה בבא קמא דף ס עמוד א ובחידושי הרשב"א שם). אז יהי רצון שניקח לעצמנו את התורה למצפן ולקריאת כיוון.