הבריח התיכון (תשע"ט)

הבריחים החזיקו את קרשי המשכן כמו שכתוב: "וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים: עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד" (שמות פרק לו פסוקים כ – כא). אלו היו קרשים ענקיים, כבדים, עצומים, איך הם החזיקו? איך המשכן לא נפל? "שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל אֶחָת" (שם פסוק כב), ובתוכם הידות נכנסות לאדנים וזה מחזיק את המשכן, זה הבסיס. אבל מה מחזיק את הקרשים שלא יפלו לצדדים? "וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת, וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה, וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שם פסוקים לא – לג). את הקרשים החזיקו עצי שיטים עומדים, חמישה בריחים שהם בצידי הקרשים למעלה ולמטה, מבפנים ומבחוץ בתוך המשכן. אבל בתוך הקרשים עצמם היה בריח אחד שהחזיק מצד לצד את כל הקרשים, הבריח התיכון, ואנחנו מדברים על הבריח הזה – האם היה בריח אחד או שלושה בריחים (בכל צלע בריח)?

אומר רש"י (שמות פרק כו פסוק כו): היה בריח אחד שהיה נכנס מצד אחד, מסתובב לירכתיים, וחוזר לצד השני. אורך כל אחת מצלעות המשכן, הדומית והצפונית הוא 30 אמה, אורך הצלע השלישית, המערבית הוא 10 אמות, בסך הכל אורך קרשי המשכן 70 אמה. בריח אחד שיודע להיכנס לצד אחד של המשכן ולהסתובב באופן אוטומטי כמו נחש (ראה שבת דף צח עמוד ב ורש"י שם).

אומר מרן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל שם התרגום יהונתן (דברי מרדכי פרשת תרומה עמוד רט – רי): אותו בריח תיכון שהבריח מן הקצה אל הקצה היה מן העץ אשר נטע אברהם בבאר שבע לצורך הכנסת אורחים. וכאשר עברו ישראל את הים כרתו המלאכים מן העץ הזה של אברהם והשליכו אותו לים. והיה צף על פני המים והיה מלאך מכריז ואומר: "זהו עץ אשר נטע אברהם בבאר שבע, והתפלל שם בשם ה'. לקחו בני ישראל את העץ הזה שצף איתם על הים ועשו ממנו את הבריח האמצעי שאורכו היה 70 אמה, וניסים נעשו בו, כי כאשר הקימו את המשכן היה מתגלגל כנחש מלפנים לקרשי המשכן, וכאשר פרקו היה מזדקף כמטֶה. אלו דברי התרגום יהונתן בן עוזיאל שמביא מורנו הרב זצ"ל.

ועוד לומד הרב מוסר גדול: מה אומר לנו המדרש? מה אומר לנו יהונתן בן עוזיאל? מה אכפת לנו מה מקור העץ הניסי הזה? אומר הרב זצ"ל, ודבריו מהדהדים באוזנינו לאורך כל חיינו, בחברה, במשפחה, בפרט, בכלל, המשכן הוא בעצם השראת שכינה ורומז על בנינו של עם ישראל. יסודותיו של המשכן אלו יסודות עם ישראל מהאבות הקדושים. אברהם, יצחק ויעקב. לכל אחד מהאבות יש חלק במשכן. יעקב אבינו – נטע את הארזים שמהם הכינו את קרשי המשכן (תנחומא פרשת תרומה אות ט); יצחק – עבודת הקרבנות. מה חלקו של אברהם? חלקו של אברהם הוא הבריח התיכון. מידתו של אברהם, מידת החסד, הנתינה, בלי גבול. את זה אברהם נתן לנו.

רומזים לנו חז"ל – מידת החסד היא הבריח התיכון. היא מחזיקה את כל המשכן. מידת החסד, הנתינה, בלי גבול. היא הבסיס למשפחה, לחברה, לעם, לאדם בעצמו. אדם שמחנך את עצמו לנתינה הוא חי, הוא קיים, הוא ממשיך את דרכו של אברהם, הוא היסוד. משפחה שמושתתת על נתינה היא משפחה יציבה. כל תהפוכות הזמן, המקום, לא יעמדו לאותה משפחה בה כולם נותנים את הנשמה ואת הלב. לתת את הכל, זה מידתו של אברהם. כך בונים חברה, כך בונים מדינה, כך בונים משפחה, כך בונים אישיות. מידתו של אברהם מידת החסד, הבריח התיכון, שמבריח מן הקצה אל הקצה.

פרשת פקודי

ביטול האגו (תשע"ט)

הקמת המשכן מסתיימת. בנייתו. וכאן הסיכום בפרשה. "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה… עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה…" (שמות פרק לח פסוקים כא – כב). הביטוי "כַּאֲשֶׁר/ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" מופיע בפרשה 19 פעמים! על כל כלי ועל כל חלק במשכן יש את הביטוי הזה. הקב"ה אומר למשה להקים את המשכן ומשה רבנו העביר את זה לבני ישראל. ישנם הבדלים בין הציווי של משה לבני ישראל לביצוע של בצלאל. אז משה אומר לו ע"פ רש"י: איך ידעת בצלאל שקודם צריך להקים את המשכן ואח"כ את הכלים למרות שציוויתי אותך בתחילה את הכלים? וכי בצל א-ל היית? אתה לא היית בשיחה שלי עם הקב"ה. היית בצל א-ל. לכן שמו בצלאל בן אורי בין חור. אתה ידעת מה לעשות. והראיה בהסתכלות של משה, בהסתכלות של בצלאל, שבסופו של דבר ידע בצלאל לכוון בדיוק למה שה' ציווה – "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". זה נאמר על הקרשים, על הבגדים, על כל כלי וכלי, אפילו על החגורה. על כל דבר ודבר. ובסוף "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה".

אומר הספורנו (שמות פרק לט פסוק א): האמנים נתכוונו בכל פרט מהמלאכה לעשות רצון ה' שציווה למשה – כוונה כללית. האריך בדבר האור החיים הקדוש ואומר (שם): התורה מדגישה במילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" גם את הכוונה, גם את כל מה שמצטרף לעשייה – זה חידוש גדול. כלומר, הקב"ה ציווה את משה לעשות את המשכן, את כל הפרטים, את כל הכלים. ובצלאל והאמנים ובני ישראל, שהם בסה"כ השליחים, עשו בדיוק כמו שציווה ה' את משה למרות שהם לא שמעו. הם ידעו לכוון את הכוונות האמיתיות.

מהן הכוונות האמיתיות שהם ידעו לכוון? על זה אומר הספורנו: האמנים התכוונו בכל פרט לעשות רצון ה' שציווה הדבר למשה. לדוגמא: "אנחנו עושים אהלים כי זה רצון ה', אנחנו עושים ועובדים לא בגלל המשכורת, לא בגלל האינטרס, לא בגלל התעודה, לא בגלל השכר, לא בגלל האגו, לא בגלל היופי, אלא בגלל שהקב"ה ציווה – כך הוא ציווה ואני מכוון לזה". זה פסגת הכוונה והעשייה בעולם. פסגת החיים – להתבטל כלפי רצון ה'. הן בתורה, הן במצוות, הן בחיים, הן בכל מעשה. המעשה הוא בגלל שהקב"ה ציווה.

קל וחומר על האיסורים והמצוות שבתורה. אנחנו שומרים שבת לא בגלל שזה נוח, אלא בגלל שכך ציווה הקב"ה. אנחנו לא אוכלים מאכלות אסורות לא בגלל שזה לא בריא, אלא בגלל שכך ציווה הקב"ה. אולי זה סוד הדבר שהמשכן הוא תיקון חטא העגל (ראה שמות רבה פרשה נא אות ד). בחטא העגל עשו בני ישראל עגל אשר לא ציווה אותם – וזה נקרא עבודה זרה. והנה במשכן יש כרובים! מה שונים הכרובים כביכול מהעגל? גם זה כאילו דמות. והתשובה – את זה הקב""ה ציווה, את הכרובים, את המשכן, ובכך תשכון השכינה. זה המתכון להשראת השכינה. ועגל – הקב"ה לא ציווה לעשות, וזה עבודה שהיא זרה, עם אינטרס, עם סיבה, עם מחשבות אגו עצמיות, סיבות כאלה ואחרות. ועל כך כתב ר' יהודה הלוי: "כי אין האדם מגיע אל העניין האלוקי (השראת שכינה) כי אם על ידי הצו האלוקי – רצוני לומר: על ידי מעשים אשר יצוה עליהם הא-לוה… כי בעבודת הא-לוה אין מקום לא להשערה ולא להיקש שכלי ולא לשיקול הדעת" (ראה כוזרי מאמר ראשון אותיות צז – צט) – היחיד שיודע איך להפוך את העולם ולרומם את המציאות למקום בו שורה השכינה, הוא כמובן בורא העולם עצמו. כדי להגיע בפועל להשראת שכינה, יש הכרח בהדרכה אלוקית שבאה לידי ביטוי בתורה ומצוותיה.

לכן אומר אור החיים הקדוש (שמות פרק לט פסוק מב; וכן פרק לב פסוק ז): הקדוש ברוך הוא ציווה לעשות ככה ובזה יתכפר על חטא העגל. בחטא העגל חטאו במחשבה, בדיבור ובמעשה, והנה התיקון בעשיית המשכן: במחשבה של הנדבה, בדיבור שאומרים בשעת המעשה "לשם מצווה", ובמעשה עצמו של הנדבה. ועל שלושתם אמר הכתוב שעשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", כי תיקנו שלוש דרגות החטא – מחשבה, דיבור ומעשה – על ידי עשיית המשכן בדיוק "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

ורק אז מסכמת התורה ואומרת: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ" ואז "וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות פרק לט פסוק מג) – שתשרה שכינה לא רק במקדש אלא בכל מעשה ידיכם. הפכתם להיות שליחים של הקב"ה, ביטלתם את האגו, ביטלתם את עצמכם, ואתם עכשיו כלי להשראת שכינה. זו הפסגה שאליה אדם צריך לשאוף, ששכינה תשרה בתוכו, אם הוא יבטל את האגו, יבטל את עצמו, ויהיה כולו כלי לעשיית שליחותו של הקב"ה. וזהו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" בדיוק – במחשבה, בדיבור, במעשה ובכל מלאכה.