עטיפות הבגדים (תשע"ט)
חלק גדול מפרשתנו עוסק בבגדי הכהונה שהכהנים לובשים במהלך עבודתם במשכן ובמקדש. וכך נאמר: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות פרק כח פסוק ב), "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (שם פסוק ד), בהמשך יש לנו את הציץ ואת המכנסיים שלא הוזכרו כאן אלא בהמשך. בשביל מה הבגדים האלו? "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שם פסוק יב) – זה מטרת הבגדים?
בהמשך נאמר: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד… וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד, וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה', וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" שם פסוקים טו, כט – ל) – ונשא על ליבו את משפט בני ישראל? ובציץ כתוב "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שם פסוק לח).
דברים אלו הביאו את חז"ל ללמד אותנו שבגדי אהרון הם כפרה לבני ישראל. ודורשת הגמרא במסכת ערכין (דף טז עמוד א; וראה גם זבחים דף פח עמוד ב): כשם שהקרבנות מכפרים, כך בגדי כהונה מכפרים. וזו הסיבה שנסמכה פרשת הקרבנות שמביאים בחנוכת המשכן לפרשת הבגדים. וחז"ל מביאים לנו את הרשימה: החושן מכפר על עיוות הדינים, לכן נקרא "חֹשֶׁן מִשְׁפָּט", שהוא לפני ה' תמיד; האפוד מכפר על ע"ז; מעיל מכפר על לשון הרע ועל הדיבורים האסורים שכל בני ישראל מדברים, שכתוב "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" – יבוא דבר שבקול, המעיל שיש בו פעמונים מצלצלים ויכפר על מעשה הקול, על לשון הרע שבקול, בפרהסיה. על לשון הרע שבצנעה – הקטורת מכפרת, אבל על לשון הרע בפרסום, בתקשורת, מכפר המעיל; כתונת תשבץ מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר על אחי יוסף "ויטבלו את הכתונת בדם"; מצנפת נמצאת על הראש של הכהן ומכפרת על גסי הרוח, על הגאווה – יבוא דבר שבגובה, שלבוש בו על הראש, ויכפר על מעשה גובה של גסות הרוח; אבנט הוא כורך את הלב ומכפר על הרהור רע של הלב (ראה בהרחבה משך חכמה ויקרא פרק ח פסוק ז), ודרשו חז"ל (ויקרא רבה פרשה י אות ו; תוספות ערכין דף טו עמוד ב): אורכו של האבנט, החגורה הזו שהכהן כרך סביבו, הוא 32 אמות – "לב" אמות; הציץ נמצא על מצח אהרון ומכפר על עזות פנים; המכנסיים מכפרים על עריות ועל הליכת רגלים להרע.
אז הבגדים מכפרים על מעשי בני ישראל – איך הם מכפרים? המילה "כפרה" והמילה "כפורת" היא כיסוי (המכסה של הארון). ברגע שהכהן לובש, מתכסה, בבגדים והם נמצאים על ליבו תמיד, נמצאים במחשבתו, נמצאים במצחו. הציץ בראשו, המצנפת, האבנט, כולו עטוף בבגדים האלה שמזכירים לו – מי אתה אהרון? למה נשלחת? – נשלחת לחשוב כל הזמן על בני ישראל, נשלחת לכפר עליהם. אתה שליח הכפרה של עם ישראל. עם ישראל יסתכלו עליך וילמדו ממך איך מחשבתך, כוונתך, טהרת הקדושה שבמחשבה שלך, מכפרת על המעשים שלהם. כך ילמדו שיש כוח במחשבה שלהם לכפר על המעשים שלהם. יש כוח לתשובה. אם אהרון הכהן במחשבתו, בבואו להיכנס אל הקודש מכפר על בני ישראל, קל וחומר שהחוטא עצמו במחשבתו יכול לחזור בתשובה ולכפר על עצמו.
הבגדים מכסים, בגדי הקודש הם כפורת, הם כפרה, הם יכולים לכסות על החטא ולהעלים אותו רק אם האדם יחשוב ויבין את חומרת המעשה, יהרהר בתשובה ויקבל על עצמו להבא. כך הבגדים הם "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" לפני הקב"ה.
משימה שבועית: נסה לדמיין מישהו שאינו בחיים מקרובי משפחתך, כדוגמת סבא וסבתא, או סבתא רבה וכדומה, הסתכל בבגדיהם, מה הבגדים שלהם מספרים עליהם? הם מספרים ענוה? פשטות? צניעות? התנהג גם אתה כך, בהצלחה רבה!!
הידור המרכבה (תש"פ)
השבת י"א באדר, הוא יום הפטירה של גאון עוזינו, קדוש ישראל, מרן החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי שחי לפני 250 שנה) עליו השלום, אז נגיד את הדברים בשמו.
בפרשת בשלח מסופר על שלב נוסף ומשמעותי בגאולת עם ישראל ממצרים – קריעת ים סוף. באירוע זה התגלה טבעו האמיתי של עם ישראל בשיאו – עם שמעל לטבע וביכולתם להתגבר על הטבע. מתוך מאורע ניסי מרומם זה, עלתה מתוכם פנימה שירה לה', בטבעיות ובספונטיות – "שירת הים".
בקשר לנאמר ע"י עם ישראל בשירת הים "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות פרק טו פסוק ב), מפרש הרשב"ם "ואייפהו", אעשה פעולה של נוי כלפי הקב"ה. ואומרים חז"ל (שבת דף קלג עמוד ב): "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה". עשיית מצווה בהידור ובשמחה מבטא את היחס האמיתי של האדם כלפי הקב"ה. אדם שמכיר בערך המצוות, מתעורר לעשותן בצורה המהודרת ביותר, ולא רק כדי לצאת ידי חובה. כשיהודי מקיים מצוות בהידור בכל איבריו וגידיו, מתקיים בו הפסוק (תהלים פרק לה פסוק י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: ה', מִי כָמוֹךָ!" (ראה גם תנחומא שמיני אות ה; זוה"ק בראשית דף קע עמוד ב).
אבל החיד"א בספר "נחל קדומים" (פרשת בשלח ב (ט) מוסיף פרוש יפה יסודי ומשמעותי בשם הרמ"ע מפאנו: כשהאדם זוכר תמיד את הקב"ה ומקיים "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים פרק טז פסוק ח), הוא יהיה כביכול מרכבה לשכינה, וזהו כוונת הפסוק – אם אדם מקיים "זֶה אֵ-לִי" – שאני עומד לפניו, זוכר אותו ואוהב אותו, אזי "וְאַנְוֵהוּ" נוטריקון – אני אהיה לו לנווה, אהיה לו לבית מקדש (וראה רש"ר הירש כאן; אלשיך הקדוש שמות פרק כח פסוק ח; רמב"ן דברים פרק יא פסוק כב).
כיצד נעשים מרכבה לשכינה? אומר המדרש (מכילתא מסכתא דשירתא פרשה ג): "וְאַנְוֵהוּ" – אֶדַּמֶּה לו, מה הוא רחום וחנון – אף אתה רחום וחנון. וכך מסביר רש"י (שבת דף קלג עמוד ב): "אַנְוֵהוּ" – "אני" "והוא", אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו – מתוך כך שהאדם רוצה לבטא את אהבתו לקב"ה, להידמות לו ולהידבק במידותיו הטובות, הוא בא לקיים את המצוות בשמחה, בשלמות ובהידור, מכיוון שהמצוות כולן מדריכות להידבק במידותיו וללכת בדרכיו, ועל ידי כך האדם נעשה משכן לשכינה.
זוהי פרשת השבוע שלנו, פרשת תצווה שממשיכה בתיאור ההכנות לעבודת המשכן שהתכלית שלהם "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כה פסוק ח). וכך נאמר בסוף הפרשה שלנו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות פרק כט פסוק מה). אומר לנו החיד"א שזכותו תגן עלינו, כאן מחברון, ממקום מערת המכפלה, איפה שהחיד"א גר, וגם סביו ואביו גרו שם, ומשם נשלח החיד"א לתפוצות ישראל, אומר לנו החיד"א – האדם משכן לקב"ה, האדם יכול להיות משכן לשכינה. "אַנְוֵהוּ" – אני אהיה לו לקב"ה לבית מקדש קטן. יהי רצון שנזכה להיות המרכבה לשכינה.
