מבט על עשייה ושותפות (תשע"ט)
פרשתינו ברובה עוסקת בתיאור כלי הקודש שיהיו בתוך המשכן. הציווי הראשון שניתן בעניין כלי המשכן, הוא הציווי על הכנת הארון (ראה שמות רבה פרשה לד אות ב; תנחומא ויקהל אות ז). המרכז של המשכן זה הארון, הוא החשוב ביותר, בו תהיה התורה – לוחות הברית. "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ, וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב, וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת… וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת… וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ".
הארון, הכלי החשוב ביותר שבמשכן נמצא בקודש הקודשים, המקום הפנימי ביותר במשכן – הוא המרכז והגרעין שלו, הוא משול למוח, ללב שהם מרכז החיים של האדם. נאמר עליו "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים"- כולם ביחד. לעומת כל כלי המשכן האחרים בהם כתוב "וְעָשִׂיתָ" בלשון יחיד. השולחן, המנורה, המזבח, המשכן – נאמר "וְעָשִׂיתָ". רק על הארון נאמר בלשון רבים. מדוע? לרמוז לך שהארון, שהתורה, שייכת לכל עם ישראל. כל עם ישראל יהיו שותפים בבניין הארון ע"י נדבה, עזרה, הכנה – כך אומר הרמב"ן, גם אנשים שלא לומדים את התורה אלא מחזיקים בממונם ומסייעים לתלמידי חכמים נחשבים גם חלק מהתורה. התורה שייכת לכולם ולכן נאמר על הארון "ועשו" בלשון רבים.
המידות של הארון שבורות הן 'וָחֵצִי' – "אַמָּתַיִם וָחֵצִי", "אַמָּה וָחֵצִי" – להגיד לך שגם בזה אין שלמות. הכל צריך להיות חצי עם שאיפה לשלם. "הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת פרק ו פסוק ז), הנפש זקוקה לרוחניות, זקוקה לתורה. אדם צריך להרגיש שהוא רק חצי, להיות בענווה – מי שרוצה ללמוד תורה חייב להיות עניו ובעל מידות טובות (ראה יומא דף עב עמוד ב; סוטה דף כא עמוד ב). זה מתחבר גם לארון "עֲצֵי שִׁטִּים" הארון הוא מעץ פשוט. רק מצופה מבית ומחוץ בזהב – כלפי חוץ. אבל התוכיות של האדם, הפנימיות, הנשמה, היא צריכה להיות מעץ פשוט – זה ענווה ומידות טובות.
ויותר מזה אומר הזוהר הקדוש (במדבר דף רב): עץ זה מלשון עצה. הלב של הארון, הלב של התורה זה עצה, זה הרוחניות, זה לא החיצוניות. זה לא הצד החיצוני המעשי, אלא זה הצד הפנימי, הרוחני, הנשמתי שהוא העץ – העצה הטובה שהיא נותנת, וזה הרמז שנמצא בתורה.
אומר האור החיים הקדוש: "וְעָשׂוּ", אלו חכמי הלב. זה לא נאמר על כולם, אלא רק על החכמים. הם יכולים לפלפל בתורה ולעשות אותה. עוד אומר האור החיים הקדוש (כאן, וכן בשמות פרק לט פסוק לב): נאמר "וְעָשׂוּ", לומר לך שאת התורה אפשר לקיים רק ע"י כללות ישראל – יש מצוות שעושים הכהנים, יש ששייכות ללוויים, ויש ששייכות ישראל, רק כלל ישראל יכול לקיים את כל התורה. האדם הפרטי לא יכול לקיים את תרי"ג מצוות. "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" – כולם ביחד יוצרים את כתר התורה הזה – "כל ישראל ערבים זה בזה" ותלויים זה בזה (סנהדרין דף כז עמוד ב).
כתוב בארון "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב", לעומת זאת בשולחן ובמזבח הקטורת כתוב "וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב". אומר רבנו בחיי: הזר על הארון, ללמדנו שכתר תורה נתון לכל, ואינה ירושה לבני אדם מסויימים, לכן נאמר "וְעָשִׂיתָ עָלָיו". לעומת זאת המזבח והמנורה, שרומזים לכתר כהונה ולכתר מלכות, הם ניתנים בירושה רק לזרע אהרון ודוד, רק לחלק מעם ישראל, לכן נאמר "וְעָשִׂיתָ לּוֹ". התורה שייכת לכולם "ועשית עליו זר זהב", על כל עם ישראל שעשה את התורה, כולנו מעוטרים בכתר תורה, התורה שייכת לכולנו. כל יהודי הוא ניצוץ מהתורה, כל יהודי הוא חלק מהתורה, כל יהודי שייכת לו התורה. התורה לא שייכת רק לחלק מסויים. כל אחד משורש נשמתו יש לו אות בתורה. ישרא"ל, ר"ת יש שישים ריבוא אותיות לתורה, לכל אחד יש אות בתורה (ראה שער רוח הקודש דף לח עמוד ב ד"ה הקדמה ג').
חכמה בינה ודעת (תש"פ)
פרשת "תרומה" פותחת את רצף הפרשות העוסקות בהקמת המשכן. לפני שמתחילים בבניית המשכן וכליו אומר הקב"ה למשה, להזמין את ישראל לתרום מרכושם חומרי גלם למען הקמת המשכן: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות פרק כה פסוקים ב – ח). התורה מדגישה שלוש פעמים את המילה "תרומה" בפסוקים הללו. מהי המשמעות המיוחדת אותה מבטאת במיוחד המילה תרומה? מהו שורש המילה תרומה?
אומר רבנו בחיי (שמות פרק כה פסוק ב), "תְּרוּמָה" מלשון התרוממות, הרמה. ואמרו חז"ל (תנחומא פרשת פקודי אות ג; במדבר רבה פרשה יב אות טז): שהמשכן שקול כנגד בריאת העולם, ולמד מכך רבינו בחיי שכשם שהקב"ה הרים את העולם בשלושה דברים, נתן מתנות – "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ" (משלי פרק ג פסוקים יט – כ ועיין זוה"ק פרשת פקודי דף רכא עמוד א). הקב"ה הרים את העולם, את המציאות כולה ע"י תרומתו של חכמה, בינה ודעת, כנגד זה ביקש הקב"ה מאיתנו "תרימו גם אתם תרומה". התרומה שלכם לעולם, זה המשכן ובית המקדש.
התרומה – ההתרוממות הזו, מרימה את האדם. מעלה את האדם הנותן לרמות גבוהות, לרמות רוחניות של חכמה, בינה ודעת. התרומה הזאת גם מרימה את החומר שתורמים אותו ונותנת לו משמעות, וכדברי המדרש: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּזָּהָב, וְלָמָּה נִבְרָא? בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן וּבִשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ… אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּאֲרָזִים, אֶלָּא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמִּשְׁכָּן וּבִשְׁבִיל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (שמות רבה פרשה לה אות א). הקב"ה לא ברא את העולם הזה למטרות חול, יש למציאות כולה ייעוד אדיר, שבא לידי ביטוי באמצעות המשכן והמקדש, בהם שורה השכינה ודרכם נוצר החיבור בין הארץ לשמים, בין האדם לאלקים.
ממשיך רבינו וחיי ואומר, שכנגד שלושת התרומות של הקב"ה בבריאת העולם, עם ישראל תרמו במדבר שלוש תרומות – תרומת המשכן לבנית המשכן ולבגדי הכהונה, תרומת השקלים לאדני המשכן ותרומת המזבח. וכנגדם בנה בצלאל בן אורי בן חור את המשכן בדומה לבריאת העולם בחכמה בתבונה ובדעת (ראה במדבר פרק לא פסוק ג; ברכות דף נה עמוד א). הוא קיבל תרומה גדולה מהקב"ה, והוא תרם מהחכמה, בינה ודעת שלו. וכן עשה שלמה בשעה שבנה את בית המקדש (פרקי דרבי אליעזר סוף פרק ג). ותרומה הזאת תגיע בסופו של דבר לאחרית העולם בבניית בית המקדש השלישי ולמשיח, שנאמר עליו: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה וכו' רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'" (ישעיה פרק יא פסוק ב).
זאת התרומה שמרימה את הנותן, מרימה את הנתרם ומרימה למרומי גבהים את החומר הנתרם. וזאת התכלית שלנו, שהרי כך מסתיימת פרשת בריאת העולם: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית פרק ב פסוק ג). מדוע זה כתוב בלשון עתיד? לכאורה, היה ראוי לכתוב זאת בלשון עבר: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים וְעָשָׂה", שהרי מעשה הבריאה כבר הסתיים! אלא, אומרים על כך חז"ל (תנחומא ישן (בובר) בראשית אות יז): "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת – זה בית המקדש העתיד להיות". ה' ברא את העולם והשאיר לנו מה לעשות ולתרום לעולם. הקב"ה הטיל עלינו את התפקיד הגדול והאחריות להשלים את בריאת העולם, לרומם ולהביא את הבריאה כולה לייעודה המלא השלם. המשכן ובית המקדש מבטאים את קידוש המציאות כולה, את הפיכת הבריאה כולה למקדש, כך שהעולם כולו ישמש לקדושה.
