פעולת התפילה והעתירה (תשע"ט)

"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו" (בראשית כה, כא) אומר התרגום אונקלוס: ויעתר פירושו התפלל. אומר רש"י: לא מדובר כאן רק על תפילה רגילה, אלא מדובר שהרבה והפציר בתפילה (וראה גם פירוש רס"ג).

אומרת הגמרא (סוכה דף יד עמוד א): מה זה ויעתר? עתר זה כלי חקלאי, קלשון. מה עתר זה מהפך את התבואה מצד לצד, כך כוחה של התפילה – מהפכת את מידת הדין למידת הרחמים. התפילה מהפכת את המציאות. הופכת את הגזירה שנגזרה כבר בשמים. יש כוח לתפילה לשנות את המציאות.

הקב"ה רוצה את התפילה הזאת, הקב"ה רוצה שיתפללו, כי תפילה היא התקרבות לקדוש ברוך הוא, התפילה היא הביטוי החזק ביותר לאמונה ולהכרה בבורא עולם. ללא תפילה האדם היה רחוק מה' יתברך.המשנה במסכת אבות (פרק א משנה ב) העולם עומד על שלושה דברים: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. מהי עבודה? עבודה שבלב זו תפילה (תענית דף ב עמוד א).

התפילה היא התחננות, השתפכות הנפש, מסירות נפש, ביטול האגו, ביטול האנוכיות, התבטלות כלפי הקב"ה, זוהי עבודה נפשית גדולה הכרוכה במאמץ רב, זוהי ממש עבודה שבלב, כי ככל שהתפילה שלי תהיה בכוונה יותר כך היא תפעל יותר עלי ועל העולם, משל למה הדבר דומה? לחץ וקשת, ככל שאדרוך יותר חזק את החץ, כך הוא יטוס יותר מהר למטרה (ראה שם משמואל מקץ עמוד קנג, וכן בשם משמואל לויגש עמוד שיג).

קיימים כמה שלבים בהתבוננות האדם בתפילה: 1. התבוננות לפני מי אני עומד ומתפלל. 2. התבוננות בפירוש המילים שאני אומר בתפילה.

אני מציע לקחת איזה קטע מהתפילה ולהתבונן בו, אפילו ברמה פשוטה, ובעת שאני מתפלל את קטע זה בתפילה, אבין אותו יותר. ניקח לדוגמא את: "אלוהי נשמה".

אלוהי נשמה – נשמת האדם מורכבת היא אלפי מונים יותר מגופו, היא חלק אלוה ממעל, חלק מבורא עולם שנתן בנו, בכבודו ובעצמו, "אתה בראתה, אתה יצרת"…

הנשמה מורכבת היא מחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה.

ככל שהאדם יותר זך ונקי וטהור, ואינו עושה עבירות- כך יותר חלקים מהנשמה (שהיא חלק מבורא עולם) שורים בו, ואם האדם עושה חלילה וחס עבירות – חלקי הנשמה הגבוהים מסתלקים, ונשארים באדם חלקים נמוכים וקטנים של הנשמה, ואז הוא לא מבין למה הוא עצוב, או למה הוא לא רוצה לעשות מצוות, למה הוא לא רוצה לעזור לחבר שלו…

התשובה היא: כי חלק מבורא עולם שהוא מקור הטוב והאור – עזב אותו..

כי הקדוש ברוך הוא רוצה לעזור לאדם – רק אם האדם רוצה…

בברכה זו יפנה האדם לאלוהיו ויאמר: תעזור לי ה' – להשאיר את כל הנשמה בתוכי, על כל חלקיה, שלימה וטהורה, שהרי היא חלק ממך.

רבי דוד אבודרהם אשר חי לפני כ-700 שנה בספרד, כותב בספרו (אבודרהם): שיפסיק האדם בין מילת אלוהי, לבין מילת נשמה, כדי שלא ישמע חס וחלילה שהנשמה היא אלוהיו.

בסיום ברכה זו מודים אנו לבורא עולם על שכל יום מחזיר לנו את נשמתנו, לאחר שבלילה הפקדנו את הנשמה שלנו אצלו לצורך דין וחשבון על היום שהיה.

מטרת ברכה זו היא להזכיר לאדם את שבועתו שנשבע בעת היתה נשמתו בעולם הנשמות לפני שירדה לעולם- לעשות מצוות ולעסוק בתורה וחסד ולהיות צדיק, ולא לרדוף אחר העבירה,הרשע והטומאה.

נחתום בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק עליו השלום (אורות הקודש ג, עמוד נ'), אומר שבתפילה האדם מקשר את רצונו הפרטי לרצון ה'. בתפילה מתגלה שמשאלתו הפרטית של האדם לרפואה והצלחה וכדומה, אינה רק משהו מקומי, אישי, אלא היא חלק ממהלך גדול שעובר העולם, והתקדמותו בפועל של תהליך זה, נעשית באמצעות רצון האדם ופעולותיו.

נברך את עצמנו שנזכה להתפלל לה' יתברך מעומק הלב, נזכה להתחבר אליו, ולהרגיש את מתיקות התפילה ואת עוצמתה, ונתבונן במילותיה ורזיה, אמן.

גורלו של ילד (תש"פ)

"וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ, וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו" (בראשית פרק כה פסוקים כד – כה) "וַיִּקְרְאוּ" – כל הנוכחים, כולם ביחד הבינו שהילד הזה נולד עם אדרת שיער, כמו מבוגר, הוא עשוי, הוא כבר ילד גדול, הוא בוגר. הוא לא צריך לבנות את עצמו ולעשות את עצמו. הם הסכימו כולם פה אחד לקרוא לו עשיו. "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית פרק כה פסוק כו) בעשיו כתוב "וַיִּקְרְאוּ", ואילו ביעקב כתוב "וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". מי קרא לו יעקב?

נחלקו הפרשנים, רש"י בפירוש הראשון אומר: הקב"ה קרא לו יעקב. בפירוש השני רש"י אומר: יצחק אביו לבד קרא לו, לשון יחיד. פירוש מעניין שלישי בשם בעל הטורים, ר' יעקב בן אשר: "ויקרא" בגימטריה "אברהם אבינו" (=317) – אברהם אבינו קרא לו יעקב. יש קשר בין הסבא לנכד, הוא ממשיך את דרכו. אור החיים הקדוש מצדד בפירוש הראשון של רש"י, שהקב"ה קרא לו יעקב.

פירוש מאוד מעניין, חדשני ופורץ דרך אומר רבי יוסף חיים מבגדאד, "הבן איש חי" (אדרת אליהו פרשת תולדות): ראוי לומר כאילו יעקב אבינו בעצמו קרא את שמו יעקב. הילד הקטן שעשה מעשה עוד בבטן ושלח את ידו והחזיק בעקב עשיו, הוא בעצמו היה הגורם לכך שכולם יקראו לו יעקב, מה שאין כן לגבי עשו, שנקרא עשו כדרך ברייתו שהיה עשוי ושעיר מבטן אמו. על ידי המעשה האקטיבי הזה, יעקב לקח את גורלו בידיו וסימן לעצמו את הדרך בחיים. הוא בונה את אישיותו, הוא בונה את עצמו, הוא אחראי על המידות שלו, התכונות שלו, האישיות שלו. הוא אחראי על מידת האמת "תיתן אמת ליעקב", על מידת התפארת, על יעקב אבינו שבונה את עם ישראל. ולכן דוקא "יעקב אבינו" ולא עשו.

ואנחנו נקראים על שם יעקב, על שם שהוא עשה מעשה, שמסמל את המעשה שהוא יעשה כל החיים ונקרא על שמו. כי שם של אדם זה מהות וייעוד – יעוד שהוריו נתנו לו, או יעוד שחבריו נתנו לו או יעוד שהקב"ה נתן לו או ייעוד שהאדם יוצר לעצמו. והשם החזק ביותר זה השם שהוא נתן לעצמו. יעקב אבינו נותן לעצמו את השם. בדומה לכך, כמו שדוד המלך אומר בספר תהילים "וּבְתוֹרָתוֹ" (תהלים פרק א פסוק ג), האיש הצדיק נאמר עליו "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". אם אדם עובד על התורה היא הופכת לתורתו שלו (רש"י שם). הקניין של התורה שאדם עובד ועומל עליו – הופך לשלו. כמו שנאמר "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי פרק ג פסוק כב). הרי התורה של הקב"ה! מה זה זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה? וכי התורה של משה? אלא כיוון שמשה מסר את נפשו עליה, היא נקראת על שמו. יעקב אבינו מסר את נפשו על בניית האישיות שלו. יעקב אבינו עבד ומסר את נפשו על מידת האמת, על התורה, על האישיות שלו, על המוסר שלו, על האידיאולוגיה שלו – עד שנהיתה זהות מוחלטת בין האידיאולוגיה שלו לבינו. וזו תורתו וזו אישיותו. ולכן אומר הבן איש חי: הוא נקרא על שמו. השם שנתפס הוא השם שנתן לעצמו. ולכן זה רמוז פה "ויקרא שמו יעקב", הוא קרא לעצמו.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו של יעקב ולבנות את עצמנו כל יום באידיאולוגיה של יעקב מחדש.