שתי משימות באירוח (תשע"ט)

אברהם אבינו אחרי ברית המילה יושב פתח האוהל כחום היום, ומחפש להכניס אורחים.

"וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ…" (בראשית יח, ג) למי אברהם אמר זאת? רש"י מביא שני פירושים: פירוש ראשון – הוא אמר את זה למלאכים, לגדול שבהם, אם כן, השם הזה (אדני) אינו קודש, הוא אמר לאנשים האלה שנדמו לו כערביים, אורחים, בדואים, שעוברים ליד האוהל של אברהם. אבל בפירוש השני של רש"י – הוא אומר שהשם הזה הוא שם של קודש (ראה שבועות דף לה עמוד ב, ורמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ט) ואברהם אמר את זה להקב"ה: "אל תעבור מעל עבדך, חכה לי רגע", וזה היה תוך כדי שיחת ה' עם אברהם, ומכאן לומדת הגמרא (שבת דף קכז עמוד א) משפט חזק ואפילו אולי הוא גם בגדר הלכה: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".. (ראה רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה ב, ועיין עוד בהליכות בן אדם לחבירו (פוקס) פרק ח הלכה ה: העומד לצאת להתפלל בציבור והגיע אורח, אם האורח עלול להיפגע אם לא יקבלנו – כתב לי מורי ורבי הרב שלמה זלמן אויערבך ע"ה שהכנסת אורחים קודמת לתפילה בציבור, בתנאי שיתפלל האדם ביחידות).

הכנסת אורחים היא אחת מששת הדברים שאומרת הגמרא (במסכת שבת שם) "…אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא".

מה פירוש: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה"? האם זה הלכה? מהי קבלת פני שכינה? ולמה האורח, שאנחנו לא יודעים מה זהותו ומי הוא, הוא חשוב יותר מקבלת פני שכינה? מסביר המהר"ל מפראג (נתיב גמילות חסדים פרק ד): אדם המכניס אורח, מתייחס אל האורח ומכבד אותו, הוא מכבד את הנשמה של האורח, את השכינה שעל פניו, את הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, את זה הוא מכבד. בנוסף, הוא מאכיל אותו, משקה אותו, מכבד גם את הגוף שלו. ואילו קבלת פני שכינה זה אך ורק דבר רוחני, לכן גדולה הכנסת אורחים – שיש בה גם טרחה גופנית, גם חסד גופני עם האורח, וגם חסד רוחני, (שמחזיק את כל החומר) נשמתי.

מכאן נלמד ונבין עד כמה קיום מצוות בין אדם לחברו, חסד, נתינה, עזרה והכנסת אורחים, היא כל כך חשובה וערכית יותר ממצוות שבעולם הרוח.

לכן כשאנו מכניסים אורחים עלינו לשים לב לשני המימדים הללו. לשים לב לאוכל, לשינה, ולעולם הגשמי, יחד עם תשומת לב לאווירה מרוממת עם דברי תורה וחכמה. להקשיב לנשמה של האורח להתעניין בעולמו הפנימי ולא לשפוט אותו אלא להכיל אותו, לתת לו תחושה של נאהב ורצוי. להכניס אורחים, גוף ונשמה!

סודו של "המקום" (תש"פ)

בפרשה זו מסופר על הנסיון העשירי, המשמעותי והחשוב ביותר בו אברהם אבינו עומד – נסיון העקדה. זכות העקידה עומדת לאומה הישראלית בכל הדורות. בנסיון העקדה אברהם יוצא עם יצחק בנו ועם נעריו ישמעאל ואליעזר, והנה "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית פרק כב פסוקים ד – ה). הקב"ה אמר לאברהם: "לֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם יוצא מאזור חברון, מגיע לארץ המוריה, כנראה הוא מטייל בטיילת בארמון הנציב, והוא רואה את ארץ המוריה לפניו, והוא לא יודע באיזה הר, שהרי נאמר לו: "עַל אַחַד הֶהָרִים". ואז "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו" – נשיאת עניים למרחוק, "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק".

"וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" – מה ראה? אומר רש"י: ראה ענן קשור על ההר. ואומר פרקי דרבי אליעזר (פרק לא): ראה עמוד של אש מן הארץ עד השמים. והמדרש אומר (שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וירא פרק כב סימן ד): ראה ענן קשור על ההר ועמוד של אש בתוכו". ואומר החיד"א פירוש נפלא על דרך הגימטריה: "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (=1163) = "הוא ראה שלהבת בהר", ועוד אומר: "אֶת הַמָּקוֹם" (=1043) בגימטריה "ירושלים" עם האותיות (נחל קדומים פרשת וירא אות יב). אברהם הבין שהוא ראה את "המקום" מרחוק – הוא ראה ענן, שכינה, קשר בין שמים לארץ על אותו הר, הוא הבין שזה הר המוריה (ראה עולת ראיה חלק א עמוד רלו).

אברהם צופה למרחוק ורואה את ירושלים, רואה את בית המקדש. ואומר הבן איש חי (עוד יוסף חי, דרשות וירא): "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" – אברהם ראה את בית המקדש השלישי. הוא ראה את ביהמ"ק השלישי ואז אמר "אני מוכן לנסיון, אני מוכן להקריב את כל היקר לי בשביל האמת הזאת". ואומר הבן איש חי עוד רעיון נפלא: "וירא את המקום מרחוק" – האותיות של הסופי תיבות יוצרות את המילה אמת. במילה א מ ת יש את האותיות הכי מרוחקות בא-ב, האות הראשונה, האות האחרונה והאות האמצעית, לעומת השקר שהן אותיות קרובות – ש ק ר. הדבר בא לרמוז לנו שיש בכח האמת לקרב אפילו בין הרחוקים ביותר, לעומת השקר שבכוחו אף להרחיק בין הקרובים ביותר – וזהו סודו של מקום המקדש שבכוחו לחבר שמים וארץ.

נסכם: "וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם" – אברהם רואה את האמת מרחוק, ואומר אברהם: "בשביל האמת שהיא המקום, השכינה, ירושלים, אורו של עולם, בשביל האש הזאת, בשביל האור הזה אני מוכן לעשות הכל". ואז הוא ידע שזה "המקום" שעליו יבנה ביהמ"ק, ועליו האדם הראשון הקריב את קורבנו (ילקוט ראובני פרשת נח), ופה תהיה עקידת יצחק וזה הסמל של "המקום", הקשר בין השמים לארץ, העמוד שמקשר. האמת הזו שלאורה אנחנו הולכים ואותה אנחנו מרגישים כבניו של אברהם.

מוכנים אנו בשביל האמת הזו, בשביל השכינה הזו, בשביל החיבור בין שמים לארץ באמצעות ביהמ"ק השלישי – להקריב את הכל.