אסור שמגזרים יקרעו אותנו לגזרים. לא תתגודדו

בפרשתנו נאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים י"ד, א'-ב').

התורה מפגישה אותנו עם שני איסורים, הקשורים לדרך האבלות על המת: א. "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" – אין לחבול ולעשות פצעים וקרעים בגוף כמנהג הגויים, כחלק מהאבלות על הנפטר (רש"י). ב. "לֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" – אין לגזוז את השיער ולעשות קרחת כביטוי לאבלות.

מה הטעם והשורש העומדים בבסיסם של איסורים אלו?

רש"י מסביר, שהתורה מנמקת את האיסור, בכך שהקדימה שישראל הם בנים לה', ואין זה מן הראוי לפי מעלתם, להיות בעלי מראה בזוי ומחפיר בעקבות אותם פצעים וחתכים[1].

הספורנו ואור החיים הקדוש מבארים ששני האיסורים באים להכניס פרופורציות לאבל. הצער של האבלים על פטירת הקרוב האהוב נובע מתחושת פרידה סופית מן הנפטר. התחושה היא, כאילו האָבֵל נשאר לבדו בעולם, ואין שום דבר שיכול לנחמו. לכן, מזכירה לנו התורה שאנחנו בנים לה', שאיננו לבד בעולם. ה' מלווה אותנו לאורך כל ימי חיינו.

ומוסיף הרמב"ן, שאין להתאבל יותר מדי על הנפטר עצמו, שכן, אמנם חייו בעולם הזה באו אל קיצם, אך יש גם חיים לאחר המוות, בעולם הבא. ולכן, מסביר הכלי יקר – עם ישראל נקרא "עַם סְגֻלָּה". סגולה משמעותה מטמון, דבר האצור ושמור (ראה קהלת ב', ח'). אחרי שאדם מישראל נפטר, נשמתו אינה אובדת, אלא נשמרת באוצרו של הקדוש ברוך הוא. ועל כן, אין להצטער צער קיצוני על הליכתה מאתנו כעל דבר שאבד וכלה לחלוטין (וראה ר' יוסף בכור שור).

בנוסף, עלינו לזכור כי צרות וצער לא באים על האדם במקרה. גם הם חלק מהרצון הא-לוהי, ובוודאי שכל כוונתו לטובתנו, אף אם איננו מבינים למה. לפי זה מובן, כי התאבלות קיצונית מבטאת חוסר אמון בקדוש ברוך הוא, ועל כן, ביטוייה – קרחה וגדידה, אסורות עלינו. משום כך התורה מתירה לנו רק תגובה אנושית טבעית, של צער ואבלות על הריחוק והפרידה מהנפטר, וכן כדי לתת כבוד לנפטר (העמק דבר דברים י"ד, ב'; אבן עזרא).

חז"ל דרשו איסור נוסף שנלמד מהפסוק שלנו. "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" – לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת" (ספרי דברים, צ"ו). ומסביר הרמב"ם את המשמעות ההלכתית של איסור זה: "שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין בְּעִיר אַחַת, זֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג זֶה וְזֶה נוֹהֵג כְּמִנְהָג אַחֵר. שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְמַחֲלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת" (על פי יבמות דף י"ג ע"ב-י"ד ע"א כדעת אביי; רמב"ם הלכות עבודה זרה י"ב, י"ד; וראה רדב"ז שם). והוסיף הנצי"ב לבאר, שכיון שכולנו בנים לה', וכולנו משתייכים אליו – לא ראוי שנהיה נפרדים זה מזה, נאספים כקבוצות נפרדות. עלינו להיות כאחד, יחד כמשפחה אחת (ועיין שפת אמת, פרשת ראה תרמ"ה).

בימינו, דור קיבוץ הגלויות, הבדלי המנטליות, האופי, המנהגים, ההלכות, השפות והתרבות עלולים לכאורה להיות אחד הגורמים לפירוד ולחלוקה חברתית בעם ישראל, כיצד צריכים אנחנו להתייחס לתופעה זו? וכיצד תשוב האחדות לאומה? הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, כתב שיש שתי תשובות לדבר: האחת, כל זמן שנקפיד על כבוד ואמון הדדי לשאר חלקי האומה האחוה תישמר. והשניה, להפנים שריבוי הגוונים והדעות תורמים ומעשירים את כלל האומה. (אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תקס"ו; וראה דברים מופלאים בספר 'כל כתבי מהר"ץ חיות' ח"א עמ' ע"ד, בהג"ה).

אל תהיו קבוצות קבוצות. לא להשתייך לקבוצות בעלות מחלוקת, בעלות דגל שונה, זה רק יוצר שנאה, קנאה ותחרות. על מה ולמה? אנחנו בנים לה' אלוקינו! כולנו אחד (ספר החינוך מצוה תס"ז). הקב"ה רואה אותנו כיחידה אחת, כעם אחד, כבנים שלו, בלי קבוצות, בלי דגלים שונים, בלי הגדרות שונות, בלי כיפה, עם כיפה, עם חולצה לבנה, עם חולצה אדומה. לא משנה. גם הגרמנים, להבדיל, לא הבחינו בינינו. הקדוש ברוך הוא, להבדיל, אומר לנו, אל תתגודדו, אל תעשו אגודות, אתם בנים שלי. כוחנו באחדותנו. שום דבר לא יפריד ביננו.

ברכתו של משה רבנו ערב מותו והסתלקותו מהעולם, "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, ה'), מזכירה לנו את ברכתו של יעקב אבינו כשהוא מצווה את בניו "שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" ומברכם שיהיו "אסיפה אחת" ערב מותו (בראשית רבה צ"ח, ב' ד"ה ורבותינו אומרים). נראה שהדברים נכונים לא רק לגדולי עולם כיעקב ומשה, אלא לכל אדם – הן למנהיגים והן לאנשים הפשוטים. ערב הסתלקותו של אדם מהעולם, כשהוא מצווה את דבריו ומנסה להנחיל את "מורשתו" לצאצאיו, הוא מבין, אולי גם לאור מִשְׁגִים שהוא עצמו עשה בחייו, שהערך הגדול ביותר, בעיני א-להים ואדם, הוא האחדות הפנימית. הקושי הגדול הוא לקיים את הדברים ולהכיר בחשיבותם עוד בחיים. "לֹא תִתְגֹּדְדוּ", יום-יום שעה שעה, ולא רק ערב הפטירה.

ושואל ה"שם משמואל" מה הקשר בין "לא תתגודדו" למת, לבין פירוש חז"ל "אל תהיו אגודות אגודות"? ומתרץ בשם אביו ה"אבני נזר", שהרעיון המשותף לשניהם, הוא שהנשמה היא העיקר ולא הגוף, הן באדם הפרטי והן באומה בכללה. אין להראות צער גדול מידי על פטירה והעדר הגוף, משום שאנחנו מאמינים שהנפש היא העיקר ויש לה קיום לעולם הבא. וכן אין לעשות אגודות אגודות, משום שהדגשת המפריד באה כתוצאה מזה ששוכחים שאנחנו עם אחד, עם נפש כללית גדולה אחת.

כוחנו, חיותנו, באחדות. בלי אגודות, בלי הגבלות. דעות יכולות להיות שונות, כמו שאמרו בדרך רמז, יח"ד ראשי תיבות יש חילוקי דעות. אבל המשימה היא להמשיך להיות מלאים באהבה ואחווה, שמחה וששון. ועל זה אומרים חז"ל "לֹא תִתְגֹּדְדוּ"! למה? כי "בָּנִים אַתֶּם" – כולכם – "לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם משמואל, פרשת ראה שנת תרע"ה עמ' צ"ד בעקבות הסבר הרמב"ן שהובא לעיל).

[1] הרמב"ן מקשה, שאם זו אכן הסיבה, לא מובן מדוע התורה אסרה עלינו פעולות אלו רק בקשר לאבלות על מת, ולא מנעה אותן מאתנו באופן מוחלט? הלוא ראוי כי בניו של הקדוש ברוך הוא ייראו בצורה מכובדת באופן תמידי ולא רק באבלותם!