מי שומע את קול עשרת הדברות היום?

בפרשה לאחר עשרת הדברות, נאמר: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף…" (דברים ה', י"ט). מה פירוש המילים "וְלֹא יָסָף"?

נחלקו בזה הפרשנים. יש אומרים שהיא לשון 'הוספה' – ולפי זה "וְלֹא יָסָף" הכוונה ולא הוסיף, אלא פסק. מאז מתן תורה, לא הוסיף הקב"ה להשמיע את קולו ולדבר איתנו ישירות ובפרסום רב כמו שנגלה עליהם אז (אבן עזרא). ויש אומרים להיפך, שהוא לשון 'הפסקה' – ולפי זה "וְלֹא יָסָף" הכוונה ולא הפסיק. (רש"י עפ"י תרגום אונקלוס; סוטה י' ע"ב; סנהדרין י"ז ע"א). כלומר, הקול הגדול של התורה לא חדל, וממשיך גם אחרי מתן תורה (ראה שמות רבה כ"ח, ו'; גור אריה למהר"ל כאן).

אם הוא נמצא, למה אנחנו לא שומעים? איפה הוא נמצא? אומר המדרש: " כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, צִפּוֹר לֹא צָוַח, עוֹף לֹא פָּרַח, שׁוֹר לֹא גָּעָה, אוֹפַנִּים לֹא עָפוּ, שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, הַיָּם לֹא נִזְדַּעֲזָע, הַבְּרִיּוֹת לֹא דִּבְּרוּ, אֶלָּא הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחֲרִישׁ, וְיָצָא הַקּוֹל: אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות רבה כ"ט, ט'). הרעיון הטמון בדברי המדרש, הוא שכל פרט ופרט מהבריאה שמע, הבין וקלט בעצמו את קולו של הקב"ה בעת מתן תורה. דיבורו של ה' – "אנכי ה' אלוקיך" – לא הופנה לבני ישראל בלבד, אלא לכל פרטי הבריאה. ומוסיפים בעלי הרמז, שהקול נמצא בתוכנו, הקול נמצא בראש ובלב שלנו. הקול הגדול, קול התורה הזה שלא פסק הוא ממשיך להדהד בתוכנו וגם מחוצה לנו, בבריאה. בכל מקום בעולם נקלט דבר ה', רק אנחנו צריכים להקשיב לו. בכל עץ, בכל צמח וכל הר אנחנו שומעים את קול התורה. קול ציוץ הציפורים הוא קול התורה – שאומר להם הקב"ה זה תפקידכם (ראה ליקוטי שיחות לרבי מלובביץ' חלק ד' עמ' 1092 ואילך).

כשעם ישראל חוזר לארץ, קיבוץ גלויות, מקים פה מדינה – זה קול התורה שאומרת "וקבצתי אתכם" ויוצא כעת מן הכוח אל הפועל. נפקח עיניים, נקשיב לקולות שלא פסקו, מתן תורה ממשיך ונמצא במציאות ובתוכנו עד היום.

השל"ה הקדוש מסביר בכיוון דומה, ששתי המשמעויות בפסוק הן נכונות. אכן, במובן מסוים, כפי הפירוש הפשוט המילולי, מתן תורה הפסיק, וה' לא הוסיף להראות באופן פומבי, אבל במובן אחר, מתן תורה עדיין ממשיך וממשיך. את כל ההסתעפות הגדולה של התורה כפי שאנחנו מכירים אותה – המצוות מדרבנן, וחומרתן, וסייגיהן, השולחן ערוך והמנהגים – כל אלו עדיין לא נצטוו בפועל מפי הגבורה; אבל לאמיתו של דבר, גם זה כבר כלול בתוך הקבלה הגדולה של התורה. כי הכול "הָיָה כָּלוּל בַּקוֺל הַהוּא בְּכֹחַ (בפוטנציאל). אֲבָל לַכֹּל זְמַן וָעֵת, [ובשלב ההוא] לֹא הִגִּיעַ עֲדַיִן עֵת שֵׁיֵצֵא מְהַכֹּח אֶל הפועל" (שני לוחות הברית, בית חכמה תליתאה רע"ו-רע"ז ועוד ראה שם מסכת שבועות, תורה אור קפ"ה-קצ"א מהד' יד רמה).

במעמד הר סיני ניתן הגרעין המהותי של התורה, שכולל את הכול. התורה היא מכרה עצום של פוטנציאל שהולך ומתממש בהכוונה אלוקית בתוך התהליך ההיסטורי. משה היה הראשון שהלך ופיתח את הגרעין הזה, כשהוא מכתיב מפי ה' תורה שבכתב, ומוסר על פה את התורה שבעל פה. אך גם אחריו לא הסתיים התהליך. משה קיבל תורה מסיני – ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסורה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א', א'; הקדמת הרמב"ם למשנה).

בתוך התורה מצויות אלומות אור – מענות, הדרכות והוראות – והן מיועדות להתגלות כל דבר בזמנו ובעיתו ולהאיר את חייו של היהודי המסוים בנקודת הזמן המסוימת[1]. חכמי התורה, בעלי ההלכה, קולם הוא הקול הגדול ההוא, אשר לא יסף. כל דברי חכמים שבכל דור ודור ומה שמחדשים וכל פלפולם, הוא מסיני. הם אלו אשר חושפים את הקול הגדול מן הכוח אל הפועל בזמן הראוי לכך. ולכן אנחנו מברכים: "נותן התורה" – בכל עת ובכל שעה.

[1] בתלמוד ירושלמי (פאה פרק ב' הלכה ד') מובא: "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו – כבר נאמר למשה בסיני". והגאון רבי אליהו הכהן זצ"ל (מגאוני איזמיר), בספרו "שבט מוסר" (סוף פרק מ"א) כתב, שמאחר שמעת נתינת התורה קיבל כל אחד חלקו, לכן על כל אדם מוטלת האחריות להשתדל לעסוק בתורה, כדי לגלות את החלק שקיבלה נשמתו מסיני, שכן חלק זה יכול להתגלות רק על ידו ולא על ידי אחר. והגאון רבי אברהם אזולאי זצ"ל בספרו "אהבה בתענוגים" (אבות ה', כ"ב) כותב, שהתורה היא כמו מראה. כשעומדים מול מראה, כל אחד רואה משהו אחר, כל אחד רואה את עצמו. כך בדיוק כאשר אנחנו עומדים מול התורה. היא מראה לכל אחד את עצמו. "כל אחד ואחד רואה בה פירוש כפי שכלו… וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקיבלה".