אמונה בצדקת הדרך גם בזמנים קשים

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א', ח'). לשון הפסוק מעורר תמיהה, כיצד אומר להם משה "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם" בלשון עבר, והרי הדברים נאמרים לפני הכניסה לארץ, כאשר בני ישראל שוהים עדיין במדבר?

מהלשון העכשווית של הפסוק, אנחנו למדים על מידת הביטחון שמשה מקנה לעם ישראל. אומר משה לעם ישראל: "ה' כבר נתן לכם את הארץ בהבטחה שהבטיח לאבות על נתינת הארץ". אצל אברהם נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו, י"ח). ליצחק נאמר: "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כ"ו, ג'). וליעקב נאמר: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ" (בראשית כ"ח, י"ג).

אומר הבן איש חי, הכוח של ההבטחה נותן לאדם ביטחון בצדקת הדרך. בהמשך הדרך, יהיה יותר קל לרשת את הארץ אם נבוא בביטחון שהקב"ה הבטיח ומקיים. עצם ההבטחה מסלקת את כל המפריעים, נותנת לאדם מבחינה נפשית עוז ותעצומות להמשיך בדרך, לקיים את הנבואה ולהגשים אותה יותר בקלות. לכן נאמר בהמשך הפרשה, "רְאֵה נָתַן ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ – עֲלֵה רֵשׁ" (דברים א', כ"א). מכיון שהארץ כבר נתונה לנו, עלינו לראות כאילו היא כבר ברשותנו וליטול אותה כירושה (עפ"י ספורנו ומלבי"ם; וראה בהשמטות הרמב"ן, ספר המצוות, מצות עשה ד' שכתב שאין זו רק נתינת רשות והבטחה, אלא מצווה שמוטלת על ישראל לכבוש את הארץ וליישב אותה ולא להשאיר אותה בידי האומות).

רש"י אומר, שניתן ללמוד מלשון הפסוק "רְאֵה נָתַתִּי" על ראיית המציאות. ה' כביכול אומר לעם ישראל: 'תסתכלו בעיניים שלכם, תראו את מה שקורה, הביטו במהלך ההיסטוריה, ותראו את התשועות והמלחמות שעשיתי למענכם עד עכשיו במצרים ובעמלק, וככה אני אעשה לכם כשתיכנסו לארץ'. הסתכלות שלימה כזו, מאפשרת ונותנת לנו תקווה ואמונה להסתכל קדימה בשמחה ולצפות לגאולה השלימה[1] (עפ"י מאמר הקיווי לרמח"ל).

בהקשר לכך, הגמרא בכמה מקומות מספרת על האופטימיות האמונית שהייתה לרבי עקיבא. באחד המקומות, הגמרא מספרת מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא, שהיו מהלכין בדרך (לאחר שנחרב בית המקדש). כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא צוחק. לכאורה איזה דבר חיובי יש לראות בזה שבית מקדשנו ותפארתנו נחרב ושועלים מהלכים בקודש הקודשים?

אמרו לו: "עקיבא, מפני מה אתה צוחק?" ענה להם רבי עקיבא: "כמו שנתקיימה הנבואה שבית המקדש ייחרב, כך וודאי תתקיים הנבואה שהוא ייבנה". כשכולם בכו על ההווה הקשה, הוא ראה את התקיימות נבואות החורבן, ומתוך כך היה מלא בתקווה ואמונה בהתקיימות חזון הגאולה: "עֹוד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָים".

נוסיף במעשה זה הסבר עמוק יותר של המהר"ל. דרשו חכמים על ההפטרה שלנו: "חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם – 'חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם' (איכה א', ח'). וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם – 'כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ' (ישעיה מ', ב'). וּמִתְנַחֲמִים בְּכִפְלַיִם – 'נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי' (ישעיה מ', א')" (איכה רבה א', נ"ז). אנחנו מבינים שאפשר לחטוא בכפליים, וממילא להיענש בכפליים, אך איך אפשר להתנחם בכפליים, שהרי כשהאדם מנוחם, מה יש עוד לנחמו?

גם בפסוק: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט'), מתואר ה' כ"אֶחָד" ב'כפליים'. ודרשו חז"ל שכיום מברכים על הרעה 'ברוך דיין האמת', ואילו על הטוב – 'ברוך הטוב והמטיב'. אך לעתיד לבוא יברכו על הכל 'הטוב והמטיב' (פסחים נ' ע"א). והדבר אינו מובן. האם לעתיד לבוא יהיה רע בעולם, הרי רש"י שם פירש "שאין שם בשורה רעה". אם כן, מה הכוונה שלעתיד לבוא יברכו על הרעה "הטוב והמיטיב"?

אלא, שלעתיד לבוא ישתנה המבט, ועל מה שבירכנו בעבר 'דיין האמת', נברך למפרע 'הטוב והמטיב', משום שנבין שכל רע הוא חלק ממהלך של טוב. וכמו שאמר יוסף לאחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ', כ').

כעת נבין את ה'מִתְנַחֲמִים בְּכִפְלַיִם'. רק הקב"ה נקרא 'בעל הנחמות', אף שגם אנחנו מנחמים לעתים. ומסביר השפת אמת (ויצא תרנ"ח), שכשאנחנו מנחמים, אנחנו אומרים שאכן אירע דבר רע, אלא שבעזרת ה' בעתיד יהיה טוב. הקב"ה אינו מסתפק בנחמה שיהיה טוב, אלא גם מראה שהיה טוב. וזוהי נחמה בכפליים. בעולמנו, רק ענקים כרבי עקיבא יודעים לומר על כל דבר: "כָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא – לְטַב עָבִיד"[2] (=כל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה. ברכות ס' ע"א-ע"ב וכן נפסק בשו"ע אורח חיים ר"ל, ה') – גם הגלות והחורבן!

וכיצד צומחת הטובה מהרעה? מסביר המהר"ל: "כל הוויה חדשה צריך שתקדם לה הֵעדר". כמו שהזרע חייב להירקב ורק אז יצא ממנו צמח, כך אי אפשר לבנות בניין גדול חדש ומפואר על יסודות של בניין קטן, ובאמת ההריסה היא תחילת הבניין. כאשר רואים הריסת בית קטן באזור יוקרתי, מבינים שבזה מכשירים את הקרקע לבניין רב ממדים; הריסת הבית הישן היא היא הפעולה הראשונה של בניין הבית החדש. וזהו שהסביר רבי עקיבא לחבריו שהחורבן הוא תהליך הכרחי לצורך הבניין החדש. כשחבריו הבינו זאת, הם אמרו: "עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ". גם הם האמינו לפני כן שתהיה גאולה, אך רבי עקיבא הסביר להם את פשר הגלות, ושהרע הוא חלק ממהלך של טוב. לכן הם השמיעו פעמיים "עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ" – היינו, היה טוב ויהיה טוב[3]

במקום אחר, הגמרא מספרת (ברכות ס"א ע"ב), שבשעה שהרומאים הוציאו להורג את רבי עקיבא, באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא עול מלכות שמים והתכונן למות על קידוש ה'. נשמתו יצאה במילים "ה' אחד", כיון שרבי עקיבא ידע שה' אחד – בַּחֶסֶד וּבַדִּין. מה שלנו נראה לעיתים טוב ולעיתים רע, אצל ה' הכל אחד, הכל לטובה!

רבי עקיבא מלמד אותנו, שיש לנו שני זוגות עיניים – עיני הבשר ועיני הרוח, וצריך לראות כל דבר באלה ובאלה. בעיני הבשר צריך לראות את המציאות בדיוק כמות שהיא, אך בו בזמן בעיני הרוח צריך לראות את מה שיכול להיות. יש אנשים עם עיני בשר, החיים חיים נטולי חזון; ויש אחרים שיש רק חזון לנגד עיניהם, זה מרגש, אבל חסר יכולת ביצוע. רבי עקיבא רואה שועלים, אך הוא איננו עיוור והוא רואה גם את מה שמעבר – את הגאולה השלמה. הוא מלמד אותנו את סוד הראיה הכפולה. להסתכל במבט רחב ומתוך כך להמשיך קדימה לקראת התגשמותן המלאה של נבואות הגאולה: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים… וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר… וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס… וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (=שהיו שוממות) וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים… וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם" (עמוס ט' י"ג-ט"ו), "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נ"א, ג').

על ה"ראיה הכפולה" מסופר, שביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה, שהה הרב קוק זצ"ל באירופה, לשם הוזמן על ידי רבני אגודת ישראל. הרבנים נזדעקו אליו בבהלה ושאלו: "מה יהיה?!" הרגיע אותם הרב ואמר: ה' "בַּעַל מִלְחָמוֹת", הוא המנהל את המלחמה. על ידה הוא "זוֹרֵעַ צְדָקוֹת", ועל ידי הזריעה "מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת". וסופו של התהליך – לא זו בלבד שתהיה ישועה, אלא "אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר" (ברכות קריאת שמע, נוסח אשכנז וספרד). ואכן, בסוף המלחמה הוכרזה הצהרת בלפור, והכירו הממלכות בפעם הראשונה מאז החורבן, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל.

בשבת חזון קל לנו לראות ולחזות את התקווה. את הגאולה. את הביטחון שהקב"ה הבטיח לנו את הגאולה ואת בניין בית המקדש והוא בעזרת ה' יקיים. קל לנו להאמין בזה, ולהיות מאלו שמבינים את הבעיות והאתגרים, אך רואים ומאמינים גם שיש פתרונות. בזכות האמונה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו. ויהפוך הקב"ה את תשעה באב למועד, לששון ולשמחה (מכילתא בשלח י"ד, ל"א; תנא דבי אליהו רבה פרק כ"ג; מדבר קדמות לחיד"א אות ק', קיווי).

[1] ר' יצחק מקורביל מבעלי התוספות, כולל את הציפיה לישועה ולגאולה בתוך מצות האמונה (ספר מצוות קטן, מצות עשה א'). הציפיה לישועה, ההבנה כי בורא העולם הוא גם מנהיג אותו ומוביל אותו לקראת תכליתו וייעודו, היא חלק מהותי ממצות האמונה. אדם מאמין הוא אדם שמאמין בישועתו של ה', ומצפה לבואה.

[2] את המידה הזו רבי עקיבא ינק מאחד מרבותיו הלא הוא רבי נחום איש גם זו, אשר נקרא כך משום שעל כל דבר ודבר שעבר עליו, היה אומר: "גם זו לטובה" (תענית כ"א ע"א).

[3] מכות כ"ד ע"א-ע"ב; זכריה ח', ד'; וראה נצח ישראל הוצ' מכון ירושלים למהר"ל פרק כ"ו הערה 43 ובחידושי הגדות סנהדרין צ"ז ע"א; אור החיים הקדוש שמות כ', ב'; הרחבה לרעיון זה בספר מדרכי הכרם ח"ב, 'הגלות – חוליה הכרחית במהלך הגאולה', הרב מרדכי גרינברג שליט"א; מאמרי הראיה ח"ב, 'שובו לבצרון' עמ' 360