מי האחראי על חינוך הדור הבא?
"וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם, וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה… אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (במדבר כ' א'-ב'; שם כ"א, י"ז-י"ח).
בפרשתנו מסופר על מות מרים, וכיון שמתה מרים, נסתם פי הבאר ונעלם מעיניהם של ישראל. וכדברי הגמרא: "שְׁלֹשָׁה פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְשָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נִיתְּנוּ עַל יָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: בְּאֵר וְעָנָן וּמָן. בְּאֵר בִּזְכוּת מִרְיָם, עַמּוּד עָנָן בִּזְכוּת אַהֲרֹן, מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה. מֵתָה מִרְיָם נִסְתַּלְּקַה הַבְּאֵר (תענית ט' ע"א). וביאר הכלי יקר שזה בא כעונש על כך שלא הספידו את מרים כראוי (וראה בבא מציעא פ"ו ע"ב ומהרש"א שם שזכו למתנות אלו גם בזכות אברהם אבינו).
הבאר היא מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה', ו'), ומוטיב באר המים שזור לאורך ורוחב חמשת חומשי התורה. הראשונה שהבאר התגלתה לה היתה הגר כשגורשה מבית אברהם אבינו (בראשית ט"ז, י"ד וכ"א, י"ט ופרקי דרבי אליעזר כ"ט), לאחר מכן, הבארות שחפרו אברהם ויצחק (בראשית סוף פרק כ"א; שם פרק כ"ו; בראשית רבה נ"ד, ה'; פרקי דרבי אליעזר ל"ה); ובתווך בין שניהם – הבאר לידה פגש עבד אברהם את רבקה (בראשית כ"ד; זוה"ק ח"א קל"ב ע"א). בהמשך בבאר לידה פגש יעקב את רחל (בראשית כ"ט) ומשם לבאר לידה פגש משה את בנות יתרו (שמות פרק ב'; וראה שמות רבה א', ל"ב). משם ואילך אין לנו "באר", רק "סלע" ו"צור" (שמות י"ז, במדבר כ'). והנה חוזרת הבאר בפרשתנו ואף זוכה לשירה[1].
זו הבאר שניתנה לישראל ברפידים בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, וליוותה אותם שלושים ושמונה שנים (שמות י"ז ה'-ו'), והיו טועמים בה טעמים של כל משקה שרצו (ילקוט שמעוני יתרו רמז רס"ח), והיו מתרפאים ממימיה[2] (ויקרא רבה כ"ב, ד'; תנחומא חקת א'). והיו משה ואהרן והנשיאים עומדים בסמוך לבאר, והיו מושכים על ידי המטות שלהם תעלות מים לשבט שלהם ולמשפחותיהם (במדבר רבה י"ט כ"ו; יונתן בן עוזיאל במדבר כ"א, י"ח). ואחר כך היו העם שותלים על שפת התעלות מיני צמחים ודשאים, וצמחו אילנות שנתנו את פִּרְיָם – תאנים, ענבים ורימונים (שיר השירים רבה ד', י"ג; תנחומא קדושים ז'). היה כאן שיתוף פעולה בין המנהיגים שדאגו למים, ובין העם שהתאמץ לנצל את המים ולגדל פירות מתוקים וטובים.
והנה, עם מותה של מרים, נעלמה הבאר ואיתה יבשו כל הצמחים והאילנות, ולא הכירו עוד את מקומם – "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ', ה'). באו ישראל, והתלוננו לפני משה, והקב"ה ברחמיו עשה להם נס ויצאו מים מן הסלע, המה "מי מריבה"[3], ומים אלה ליוו אותם בכל מקום שנסעו והיה צורך בו. אך בהגיעם אל נחלי ארנון ששוב לא הוצרכו לכך כי שתו לרוויה ממימי הנחלים – נעלם מעיין המים ואינו. וכיון שהרחיקו לכת משם חזר אליהם שוב, והפעם בצורת באר. המים האלה, לא הגיעו אליהם בדרך ריב ותרעומת כְּבִפְעָמִים הקודמות, ואף לא אחר בקשה מצידם, אלא בעין יפה ובשמחה הם ניתנו מאת ה', כמאמרו למשה: "אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם" (במדבר כ"א, ט"ז). מיד פתחו עם ישראל בשירה של ברכה והודאה לה' על הטובה שמשפיע להם בהווה, ואף הכירו בכל הניסים שעשה להם ה' בעבר, ושהכל בזכות המנהיגים שלהם – משה, אהרן ומרים (עפ"י אברבנאל).
בגמרא ובזוהר, ביארו כי באר המים החיים, היא רמז משל לתורה[4] (מדרש אותיות דרבי עקיבא השלם אות סמ"ך; עירובין דף נ"ד ע"א; זוהר ח"ב דף קי"ד). וכך מתפרשת השירה: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים… בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם" – כל נשיא במשענת שלו חוקק באדמה, בסלע, ומושך את המים מהבאר אל אהלי שבטו. האחריות למסירת התורה, האחריות על החינוך היא על המנהיגים. השרים, המנהיגים, הרבנים, הכהנים, אחראיים לכרות את הבאר, לשאוב מים מבאר התורה העמוקה ולהעביר אותה אל העם. "כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" – כעת, כל אחד יכול להעמיק יותר כפי נדיבות לבו ותשוקתו לתורה (וראה בדומה לזה באור החיים הקדוש במדבר כ"א, י"ז).
הפסוק ממשיך בהדרכה לאדם הפרטי – "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" – מי ששם עצמו כמדבר, שמלא במידת הענווה, זוכה לקבל את התורה במתנה (עירובין נ"ד ע"א ובן יהוידע שם; נתיבות עולם נתיב התורה פ"ב; תפארת שלמה חקת). הפסוק הבא ממשיך: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל" – מי שמקבל את התורה במתנה נוחל אותה, ומנחיל אותה גם לבניו. "וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" – רק שם הוא יכול לקבל את התואר, לקבל את התעודה, לעלות על הבמה. אבל הכל תלוי בענווה שלו כדי לקבל את התורה במתנה. שהמתנה תהיה שלו, כמו שנאמר: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א', ב'; עבודה זרה דף י"א ע"א). לא תורת משה, אלא תורת האדם הפרטי, שהוא עמל בה ולמד אותה והשקיע בה, ועל ידי כך היא הופכת לו למתנה, לנכס עדי עד.
[1] כתב רבינו בחיי (במדבר כ"א, י"ט): על דרך הקבלה, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", השירה כמו התפלה, ממשיך הכוונה במחשבתו ממעלה למטה, כך היחיד או הרבים האומרים שירה ממשיכין הברכה ממעלה למטה. ודע כי שיר"ה בגימטריא תפל"ה, וכתיב (תהילים מ"ב, ט'): "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי", שירה כתיב [ומסביר שם השירה וכוונותיה על דרך הקבלה].
[2] ודע, שהרמ"א (רבי משה איסרליש), על השו"ע מציין מנהג לשאוב מהבאר במוצאי שבתות ולשתות מהם, כיוון שקיימת אמונה כי בארה של מרים מתגלגלת בכל הבארות ויש למים אז סגולת מרפא (שו"ע או"ח רצ"ט, י' ומקורו בספר גלגולי נשמות אות מ' לרמ"ע מפאנו).
[3] לרמב"ן (במדבר כ', ח') סלע מי מריבה הוא בארה של מרים. אך לאבן עזרא (במדבר כ"א, ט"ו) מדובר במקור מים אחר.
[4] על הקשר בין הבאר לתורה, נאמר במדרש (שיר השירים רבה ד', ט"ו): "מַעְיַן גַּנִים בְּאֵר מַיִם חַיִּים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה פְּעָמִים כְּתִיב בַּתּוֹרָה בְּאֵר בְּאֵר, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְּבָרִים שֶׁנִּקְנֵית בָּם הַתּוֹרָה". וכן מובא במכילתא דרבי ישמעאל (הקדמת בשלח, י"ג, י"ז): "לא הביאן הקב"ה דרך פשוטה לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ – מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו, והן בטלים מן התורה! – אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה, שיהיו אוכלין מן ושותין מי הבאר, והתורה נכללת בגופן". וכתב ה'בן איש חי' (בן יהוידע חולין דף צ"ב ע"א) שהיה במים של הבאר סגולה לזכרון בתורה, דבר המועיל ללימוד הגירסא, ולכן רבינו האריז"ל השקה את מהרח"ו ז"ל מבארה של מרים בימה של טבריה (ירושלמי כתובות פרק י"ב הלכה ג'; ויקרא רבה כ"ב, ד'; שער הגלגולים הקדמה ל"ז), ועל ידי זה היתה לו זכירה נפלאה בתורה וסודותיה שמסר לו האריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פ"א).
