השכינה מכניסה קדושה לפירות

פרשתנו פותחת במצוות השמיטה, "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ …וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כ"ה, ב'). בשנת השמיטה יש כמה מצוות עשה ומצוות לא תעשה: מצווה על הארץ שתשבות ומצווה על האדם שלא יעבוד, וזה כולל איסור זריעה וקצירה, ואיסור קצירה ובצירה. ישנה מצווה להפקיר את הפירות, לשמור על קדושת הפירות ולהשתמש בהם לשימושי אכילה. וכן מצות שמיטת כספים, להשמיט את החובות בסוף שנת השמיטה.

בתורה ישנן שתי פרשיות עיקריות בעניין השמיטה, המופיעות בפרשתנו ובפרשת משפטים (בנוסף, שמיטת כספים מוזכרת בפרשת ראה, דברים ט"ו). באופן כללי, פרשת משפטים עוסקת יותר בפן החברתי של השמיטה: "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ" (שמות כ"ג,יא). לעומתה, פרשתנו מדגישה את העובדה ששנת השמיטה היא "שַׁבָּת לַה'". את הקשר בין שבת לשמיטה, אפשר להסביר משום ששתיהן מכריזות שישנו בורא לעולם. בנוסף, ניתן להבין זאת על פי דברי האור החיים הקדוש (בראשית ב', ג'; שמות כ', י"א; שמות ל"ה, ב'; וראה ליקוטי תורה לבעל התניא, שיר השירים דף ל"ב ע"א). שבת נותנת כוח לכל ימי השבוע. כל מי ששובת בשבת, זה נותן כוח לעולם להתקיים עוד ששה ימים (ראה זוהר הקדוש יתרו דף פ"ח ע"א). זהו עומק כוונת הפסוק: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ', י"א). מדוע לא כתוב 'בששת ימים', שאז היה משמע שבאותם ימים עשה את השמים ואת הארץ?

מסביר האור החיים, שהקב"ה ברא את העולם באופן שכל כוח עמידתו הוא רק לששה ימים, ופירוש הכתוב הוא כאילו נאמר "כִּי לְשֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה". העולם נברא בשישה ימים ומי ששומר שבת נותן כוח חדש לעולם לעוד ששה ימים. אומר ה"שם משמואל", דע לך, אותו דבר קורה בשמיטה. וזה לשונו הזהב: "ונראה לפרש, על פי מה שכתב בעל "אור החיים" שהבריאה היא לשבעה ימים ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם… כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל, שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה, וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעובדה ולשומרה… לכן הפרשה פותחת: "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם", בלשון הווה, משום שנתינת ארץ ישראל היא תמידית ומתחדשת תמיד" (שם משמואל בהר תרע"ד).

אנחנו לומדים מהשמיטה הרבה אמונה וביטחון בהשגחה האלוקית, וענווה. הארץ היא של הקב"ה, וברצונו נתנה לנו. לא כוחי ועוצם ידי הוציאו את הפירות והירקות הטובים מהארץ, אלא זה מהקב"ה (סנהדרין ל"ט ע"א; חינוך מצווה פ"ד; רש"ר הירש ויקרא כ"ה, ד'). מקיום מצוות השמיטה לומדים בעיקר להתחשב בעניים. אין להם אדמה. אין להם קרקע. נתחשב באדמה שגם היא תנוח. זה לא מובן מאליו שהאדמה מוציאה לנו את פירותיה. השמיטה מלמדת אותנו שיש אפשרות להתחדש. אחרי מנוחה של האדמה, אחרי מנוחה של האדם, אפשר לצמוח ולהתחדש (מורה נבוכים ג', ל"ט).

כך, גם אחרי מנוחה של הגלות, אומר הנביא: "וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַתְכֶם (יחזקאל ל"ו, כ"ד), "וְקָרָאתִי אֶל-הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה" (שם, שם כ"ט-ל'), וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבֽוֹא" (שם, שם ח'). ואמרו חכמים שכאשר יחזרו עם ישראל מהגלות לארץ ישראל, והארץ תתן להם את יבולה בשפע רב, "אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין דף צ"ח ע"א; מגילה דף י"ז ע"ב). זהו הקשר העמוק בין השמיטה לנחלת ה', ארץ ה'. בשנת השמיטה הקדושה עוברת לפירות. ולכן הפירות של השמיטה קדושים יותר, כי קיימנו בהם את מצוות ה' והבנו שהארץ של ה' והפירות של ה' (ראה חת"ם סופר ויקרא כ"א).