פרשת השבוע, בשלח, פותחת בתאור יציאת מצרים, ומספרת בין היתר גם על כך שמשה רבנו מוצא לנכון ביום האחרון, ברגע האחרון לפני יציאת מצרים, לא לעסוק באריזת המטלטלים שלו, של משפחתו, ובביזת מצרים, אלא הוא לוקח את עצמות יוסף עמו[1] (דברים רבה י"א, ז'; סוטה דף י"ג ע"א). "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (שמות י"ג, י"ט). פסוק זה הוא המשך לנאמר בסוף חומש בראשית בצוואתו של יוסף: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אָנֹכִי מֵת וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". ושוב מצווה יוסף: "וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ', כ"ד-כ"ה). עצמותיו של יוסף ממשיכות ללוות את עם ישראל במסעם במדבר, ובשנות כיבוש הארץ וחלוקתה. רק לאחר שמסתיים תהליך הגאולה, לאחר מותו של יהושע, מתוארת קבורת יוסף בעיר שכם (יהושע כ"ד, ל"ב). מה המשמעות הסמלית של עצמות יוסף ביציאת מצרים ובמהלך הנדודים במדבר?
אומרים המפרשים שיוסף הוא סמל הגאולה. יוסף הוא זה שנטע בליבם של ישראל את התקווה לגאולה. עם מותו, גנז יוסף בעצמותיו צופן. ארונו הממתין במצרים עד למימוש הצוואה של "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם", מקפל בתוכו את הידיעה שתבוא גאולה ועם ישראל ישוב לארץ ישראל. במדרש מובא שסימן מסר יוסף לישראל, כל גואל שישתמש בסימן זה של "פקד פקדתי", ידעו שאכן גאולת אמת בפיו. משה משתמש בה כדי לשכנע את זקני ישראל לשמוע לו (ע"פ מדרש תנחומא, שמות, כ"א). מילותיו אלו של יוסף עברו מפה לאוזן, מאב לבן, במשך שנות השעבוד, והן שהפיחו בליבם תקווה שיום אחד יפקדו ויגאלו. יוסף הוא מי שמבטא בעצמותו, במהותו, בסיפורו האישי את תקוות גאולת האומה בכללה. החל ממכירתו על ידי אחיו וירידתו לגלות מצרים האישית, דרך ירידתו הנוספת והשלכתו לבית האסורים, וצמיחתו המחודשת של יוסף שהפך למשנה למלך מצרים, כשלאורך כל הדרך עומד יוסף על שמירת זהותו העברית וארצו (בראשית ל"ט, י"ד; שם מ', ט"ו).
בפרשה שלנו עם ישראל יוצא לדרך ארוכה, ארבעים שנה במדבר. מי מסוגל לראות את הסוף? עלולים להתייאש מן הגאולה. אומר משה, יוסף שנמצא לידי כל הדרך, הוא ציון דרך, יוסף מראה לכולם כי יש גאולה, יש תקווה. הדרך ארוכה אבל לא להתייאש (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא "דויהי", בשלח, פתיחתא ד"ה ויקח משה).
גם בימינו – יוסף, הוא משיח בן יוסף שאומר לנו: אני נמצא אתכם! פקוד יפקוד האלוקים אתכם! תהיה גאולה! והעליתם את עצמותי מזה אתכם. כשכולם עוסקים בביזת מצרים, משה רבנו לוקח את העיקר, את הגאולה, את מתן תורה, את הדרך הארוכה, לא להתייאש מן הגאולה. יוסף מציין את ציון הדרך לקראת הגאולה, על אף הקשיים. זהו "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (להרחבה בעניין משיח בן יוסף ראה בספר קול התור לרבי הלל משקלוב וכן במאמר "המספד בירושלים" לראי"ה קוק בספר מאמרי הראי"ה ח"א עמודים 94-99).
[1] בהלכה ישנם דיונים מעניינים בקשר לעצמות יוסף שהיו במחנה לוויה, מקום ישיבתם של בני שבט לוי סביב המשכן. מחנה לוויה, מקביל בקדושתו ודיניו להר הבית. הוא אסור בכניסה לבעלי טומאה היוצאת מן הגוף (מצורעים, זבים וזבות, יולדות, נידות וטמאי קרי), אך מותר בכניסה לטמאי מת, ואפילו המת עצמו. למדו זאת חז"ל מכך שמשה רבנו, שישב במחנה לוויה, נשא עמו את עצמות יוסף (עפ"י תלמוד בבלי, פסחים דף ס"ז ע"א ונזיר דף מ"ה ע"א, וכן נפסק במשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פ"ג ה"ד; וראה תוספתא מסכת כלים (הוצ' צוקרמאנדל) פ"א ה"ח).
בנידון זה דנו הפוסקים באריכות ביחס לעליה להר הבית בימינו (מומלץ לעיין בספר 'אוצר ירושלים והמקדש' מבית 'האנציקלופדיה התלמודית' שם הובאו בהרחבה השיטות השונות. ועיין עוד במאמרו של הרב זלמן מנחם קורן, הצעת אזורי תפילה בהר הבית בזמן הזה, בתחומין כרך ג', עמ' 423-413; חצרות בית ד', מובא בספר שם עולם, קרית ארבע תשל"ז, עמ' 362-213; מנחם בן ישר, הכניסה להר הבית לאור הממצאים הארכיאולוגיים וההנדסיים, פורסם בתורה ומדע, כר' א', עמ' 34-21; הרב שלמה גורן, ספר הר הבית; הרב יחיאל מיכל טוקצי'נסקי, עיר הקדש והמקדש; הרב יצחק שיל"ת, בניית בית כנסת בהר הבית בימינו, בתחומין כרך ז', עמ' 512-489; הרב שמואל הכהן וינגרטן, הר הבית וקדושתו, פורסם בתורה שבעל פה כרך י"א, עמ' קמ"ט-רי"א; ר' אשר גרוסברג, איתור תחומי הר הבית ומקום המקדש, בתחומין, כר' ט"ז, עמ' 502-458).
בנוסף, כידוע טמא מת הרי הוא מטמא, והנה משה היה יוצא ובא ממחיצתו של ארון יוסף המת (ומן הסתם נטמא) למחיצת קודש הקדשים של אוהל מועד, שגם אהרון לא נכנס לשם אלא רק פעם בשנה! הפוסקים דנו במקרה זה, בסוגיה האם צדיקים מטמאים במיתתן (עיין בדברי הגאון החיד"א בספר פני דוד, בשלח א', וכן בספרו דבש לפי מערכת ע' אות כ"א; דברי מרדכי, ויקרא עמוד רס"ז; שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן נ"ח).
