פרשת שמות מסתיימת בכך ששליחותו של משה אל פרעה, לא הועילה לשחרר את עם ישראל מהשעבוד, ולא עוד אלא שבעקבותיה פרעה גזר להכביד על עם ישראל את השעבוד. בפרשה שלנו ה' מצווה את משה רבנו על המשך שליחותו, ללכת אל עם ישראל ולעודד אותם ולהודיע להם שזמן הגאולה הגיע. בנוסף לכך, ללכת אל פרעה ולהודיע לו על ציווי ה' לשחרר את עם ישראל לחופשי.
אומר המדרש, תפקידו של המנהיג משה הגואל את ישראל, להגיד לבני ישראל את הסיסמא שלימד אותנו יוסף "פָּקֹד פָּקַדְתִּי". זהו הסימן האלוקי להבחנה בגואל האמיתי שעתיד להנהיג את עם ישראל בצאתם ממצרים (בראשית נ' כ"ד-כ"ה; שמות ג', ט"ז; שמות רבה ג', ח' וכן שם, ה', י"ג).
משה רבנו כמובן לא בא בטענות אל ה' על הציווי החדש, אלא בענוותנותו, היה מתפלא בלבו וכמסתפק לעצמו, איך בכל זאת יתרחש הפלא הזה שתצליח שליחותו לפרעה גם בהיותו ערל שפתים. הוא אף הביע את לבטיו בקול לִפְנֵי ה', כמאמר הפסוק: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר: הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו', י"ב על פי רש"ר הירש). 'כבר אמרתי לך בפרשה הקודמת', אומר משה רבנו, "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד', י'), 'אני מגמגם לא אצליח לבטא נכון את המילים'. ומוסיף "הבן איש חי", שמשה לא יכול היה לבטא נכון את האותיות בומ"פ, את האות פ' של "פָּקֹד פָּקַדְתִּי". לכן אומר משה, שלא יאמינו לו. אומר לו הקב"ה: "אָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ" (שמות ד', י"ב), אתה תוכל להגיד נכון וזה יהיה הנס, שבני ישראל יראו שאתה, משה רבנו, שלא יודע לבטא את האות פ' נכון, תאמר בצורה נכונה. גם פרעה שיודע שאתה לא מבדיל בין "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ל"עֵינֵי יִשְׂרָאֵל", יראה שאתה כן יכול לדבר, זה האות וזה המופת (אדרת אליהו, פרשת וארא; וכן הובא בספר תולדות יצחק לר' יצחק קארו, דודו של מרן הבית יוסף וכן באברבנאל שמות ד', י').
המהר"ל מפראג מדבר רבות על משה רבנו וסוד הדיבור, ויסוד דבריו בדברי הזוהר הקדוש. ידוע שהפה מחבר בין אנשים. הדיבור מחבר בין הרוחניות לגשמיות. הדיבור הינו הוצאה מהכח אל הפועל. האדם חושב על ידי מוחו, ומוציא את מחשבותיו הנסתרות והנעלמות אל הפועל והגילוי באמצעות הדיבור, האמירה והמעשה. במצרים, הדיבור היה בגלות, דהיינו היה נתק בין המחשבה, ההרגשה והרצון לבין הדיבור וההוצאה אל הפועל שלהם. עם-ישראל היה שרוי במ"ט שערי טומאה, ועל כן הדיבור האלוקי לא יכול היה להתגלות במלוא עוזו, אלא קרעים קרעים, כמו הגמגום. לכן, משה רבנו המגלם את עם-ישראל היה מגמגם. בהר סיני, במעמד מתן תורה נגאל הדיבור האלוקי ויצא אל הפועל (זוהר הקדוש וארא כ"ה ע"ב).
מוסיפים המהר"ל והרב קוק, שבעלי הנשמות הזכות כמשה רבנו, מחשבתם כל כך מהירה, עד כדי כך שהדיבור לא מכיל אותם, ולכן האדם מגמגם. יש להם אור גדול מאוד, רוחני, והכלי (=הפה) לא מסוגל להכיל את האור הזה – מחשבתם מהירה יותר מיכולת הדיבור (גבורות ה' פרק כ"ח וראה אורות הקודש חלק ג֚ דרך הקודש, פרישות אות י"ד עמוד רע"ט ואילך). משה רבנו, היה במעמד רוחני כל כך גבוה עד שהתקשה בתחילת דרכו לחבר בין עולם הרוח לעולם המעשה. דבר זה בא לידי ביטוי בגמגום, בקושי לבטא את אותיות בומ"ף. אמנם הקב"ה אומר למשה, דווקא בנקודה הזו, בשליחות הזו תוכל לבטא נכון את הדיבור. זה המסר שהקב"ה מוסר למשה ומוסר לנו. בנקודה שאנחנו חושבים שאנחנו חלשים היא נקודת החוזקה, היא הנקודה שדרכה הקב"ה שולח את משה לשליחות ושולח אותנו לשליחות, עם הכוח הרוחני שלנו, הכוח הרוחני של משה, שהוא גובר על המציאות הגשמית.
