הכוחות ההפוכים באדם עוזרים לו להתקדם
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת[1] הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע" (ויקרא יד, ב – ג)
מרן רבנו יוסף חיים ע"ה (עוד יוסף חי דרשות בפרשתנו) מבאר שחלקי המצוות הם שתיים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ולהם צריכים שני כוחות הפוכים: עצלות וזריזות, למצוות לא תעשה צריך את כוח העצלות (סור מרע), ולמצוות עשה צריך את כוח הזריזות (ועשה טוב).
כדברי שלמה המלך ע"ה בספר משלי (כא, ח): "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ אִישׁ וָזָר, וְזַךְ יָשָׁר פָּעֳלוֹ" וביאורו: איש שהוא זר כלומר רשע, שהוא הפכפך – שהופך את השימוש בכוחות הטבע להרע בהם, ולא מאת ה' היתה זאת אליו, כי ה' זך וישר פעולו, ולא נתן לו ה' את הזריזות להרע בה, ולא את העצלות להתעצל מעשיית המצוה והטוב.
וילמד המצורע מן השמש שיש לה שני כוחות הפכיים, שהיא מלבנת את הבגדים ששוטחים אותם בשמש, ומשחרת הפנים ששזפתם השמש, לכן על המצורע שהיה רשע ובא להיטהר מצרעתו שזוהי הרשעות שהיה נוהג בה, אומר הפסוק: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, יום = שמש, תלמד מן השמש להשתמש בהפכים.
חכמי המוסר[2] מלמדים אותנו: כשם שעל האדם לפנות אל הרופא או הרב ("והובא אל הכהן") כך על הרופא או הרב ללכת לקראת החולה ולהשתדל לרפא אותו ("ויצא הכהן"), אל לרב לחכות עד שהזקוקים לעצתו והדרכתו יפנו אליו, אלא עליו לרדת אל העם, ואף מחוץ למחנה שלו, ולהשפיע על הרחוקים.
הרבי מלובביץ (ליקוטי שיחות כרך ז עמוד 100) מסביר שהלשון בפסוק: "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" מלמדת אותנו שסופו של כל יהודי לעשות תשובה גם היהודי שנדחה חוץ לג' המחנות, מבטיח הקב"ה שהוא יובא סוף סוף (אפילו בעל כורחו) חזרה אל הכהן, אל הקדושה.
מקשה הרבי מלובביץ, הרי בהמשך נאמר: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", האם החוטא הוא מובא אל הקדושה או הקדושה היא יוצאת אל החוטא?
אלא: שני הדברים נכונים, ישנה הבטחה שה' יעורר את ליבו של כל יהודי וישיבנו, אפילו בעל כורחו, אל התורה ואל המצווה, אך אם הדבר יעשה בעל כורחו חסר את המרכיב העיקרי בתשובתו של היהודי, שתהיה מרצונו.
לכן: לאחר השלב של: "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן" יבוא השלב השני של: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", התחלת הטהרה תהיה שה' ימשוך אותו אליו, ולאחר מכן יהיה עליו לשוב אל ה' מעצמו וברצונו בלי כפייה.
הכפייה מתבטאת בגילוי גדול של אור אלוקי מלמעלה, אור שהאדם עצמו אינו בשל לקבלו, לכן נחשב הדבר כאילו שיבתו אל הקדושה היא כפויה, שכן עדיין אין לו את היכולת לקבל התגלות זו בשכלו ורגשותיו, הוא נסחף אחריה כאילו בבלי דעת.
לאחר מכן האור האלוקי יורד ומתקרב אל האדם, ה' מצמצם ומתאים אל האור אל האדם כדי שיוכל לקבלו בשכלו ורגשותיו, ואז שב האדם אל ה' בתשובה עמוקה יותר, תשובה הנובעת מתוכו.
[1] הרב עובדיה הדאיה ע"ה (בספרו שלום עבדו עמוד קנח, הובאו דבריו בספר הנפלא מרגליות שמרבותינו שבסוריא עמודים 341-342, ודע שכבר כתב כן רבנו החיד"א ע"ה בספרו חומת אנך בפרשתנו אות א, בשם הרב משה ברדוגו ע"ה בעל ספר ראש משביר, ועיין עוד בספרו אהבת דוד דרוש ו, ולמעלה בקודש כן כתב רבנו האר"י בספר הליקוטים דף מז ריש עמודה ב, ועיין בערכין דף טו עמוד ב) כותב שרומזת התורה, שהתורה היא תהיה תורת המצורע, דהיינו לימוד התורה בפיו של האדם הוא התרופה והתקנה לאדם המצורע שדיבר לשון הרע בפיו.
הרב יעקב אבוחצירא ע"ה (במחשוף הלבן פרשת מצורע) ביאר על פי הקבלה למה התיקון המועיל ביותר למצורע הוא לימוד תורה, ותורף דבריו: המצורע גורם פגם באדם העליון שהוא ז"א, ומסתלק ממנו אור אבא, ונשאר בו רק אור אמא (אור אבא הוא המגרש את החיצונים, ובהסתלקותו יש מקום ואחיזה לחיצונים ב-ז"א), ושורשה של התורה הוא מ – אבא, וכאשר אדם יעסוק בתורה הוא יחזיר את אור אבא ל-ז"א.
ודע לך קורא יקר שיסוד גדול לימדנו הרב מי השילוח מאיזביצא (מי השילוח א פרשת מצורע עמוד קיא בהוצאת מישור) והרחיבו תלמידו הגדול רבנו צדוק הכהן מלובלין ע"ה (צדקת הצדיק אות רלד): מכיון שהאדם נברא בכח דיבורו של ה', אי אפשר לו לאדם לעצור עצמו שלא ידבר, רק יעצה יעוצה יש והיא לדבר בדברי תורה.
[2] הפרשה לדורותיה (קורמן) פרשת מצורע עמוד 300, ועיין בעבודת הקודש עמוד קלא לרב משה דוד וואלי ע"ה שביאר: "כמה חביבין ישראל לפניו יתברך, שהוא גוזר על החסד הקדוש והטהור (הכהן) שיצא ממחיצתו הפנימית, וילך חוץ ל-ג' מחנות, כדי לבקר את הניצוץ הזה מישראל שנטמא ונתחלל, ולהתעסק בטהרתו".
