בעשרה מאמרות נברא העולם (פרקי אבות פרק ה משנה א)
השפת אמת (פרשת וארא שנת תרלח') מלמדנו שסבא שלו (הרב יצחק מאיר אלתר זצ"ל בעל חידושי הרי"ם) היה אומר שעשרת המכות הם כנגד עשרה מאמרות, ואחר כך באו עם ישראל והגיעו למעמד עשרת הדיברות[1].
ביאור דבריו הוא כך: שעשרת המכות הם בחינת סור מרע, שעל ידי המכות שבאו מאת ה' יתברך למצרים – נתבטלה הסטרא אחרא מעם ישראל, ואז זכו על ישראל לעשרת הדיברות שהוא בחינת עשה טוב[2].
ונבאר בקצרה: עשרה מאמרות שהם מעשה בראשית, לא היה בהם כדי לגלות את כח ה' בעולם, שהרי הם היו בהסתר ומתחת לקליפה של חוקי הטבע. על ידי עשר המכות שהיה בהם שידוד מערכות הטבע, הגיע העולם לעשרת הדיברות, דהיינו: גילוי מפורש של שם ה'.
ובלשונו של הרב יצחק הוטנר, בעל פחד יצחק (פסח מאמר מז סעיפים מו-מז): עשרת המאמרות – לא היו זקוקים למקבל, לא היה אז את עם ישראל, לעומת זאת עשרת הדיברות זקוקים למקבל, הוא עם ישראל.
בגאולת מצרים – שם נוצר העם, שם נוצר המקבל שיהיה ראוי אל הדיבור האלוקי.
המגיד ממעזריטש שואל, מדוע לפני עשרת הדיברות נאמר (שמות כ, א): "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר"? הרי לאמר פירושו לומר לאחרים, וקשה שהרי כל בני ישראל היו במתן תורה, ואפילו הנשמות של הדורות הבאים (כמובא בשמות רבה כח, ו), אלא עונה המגיד: המילה "לאמר" כאן מרמזת על עשרה מאמרות בהם נברא העולם, וביאור הפסוק הוא: לחבר ולקשר את עשרת הדיברות עם העשרה מאמרות.
וביאר דבריו הרבי מלובביץ (ליקוטי שיחות חלק א עמוד 148): בעבודת ה' יש שני מצבים: יש זמן בו האדם עסוק בלימוד תורה (עשרת הדברות), ויש זמן בו עסוק האדם בדברי רשות (עשרה מאמרות). יכול האדם לחשוב שבעת עבודתו ועיסקו בדברי הרשות, מנותק הוא כביכול מן התורה, בא הפסוק ללמדנו שתמיד האדם קשור לעשרת הדיברות כל ימי חייו.
המהר"ל מפראג[3] מלמדנו שמאחורי המספר עשר עומד דבר עקרוני.
בעולם אנו נפגשים בפרטים מרובים: עמים, שפות, תרבויות שונות, צבעים, קולות, רצונות, אידיאלים, ועוד…
כל הריבוי הזה משמש בו זמנית, מושך לכיוונים שונים וסותרים זה את זה, דבר זה מיוצג על ידי הסיפרה תשע, שהיא מציינת את מקסימום הפרטים העומדים כל אחד כשלעצמו.
המבט האנושי המצוי, לא רק שהוא יכול בקלות להתבלבל, לאבד את הכיוון, להיות נע ונד ללא קרקע יציבה, אלא שהוא יכול להגיע מהר מאוד למסקנה שאין כיוון לעולם, כי הכל נראה כמלא סתירות ומחלוקות.
לעומת זאת, המבט האלוקי על המציאות מלמד שהיא "עשר", למה הכוונה? המספר עשר עניינו: הפרטים המרובים הנובעים מכלל יסודי שקודם להם ומביעים אותו, כלל שהוא חפץ בריבויי הפרטים והשונות, כלומר: בזכות הכלל המשותף מתאפשר הריבוי.
ובלשונו של המדרש שמואל (על המשנה באבות): "ועל דרך האמת יש לפרש בעשרה מאמרות – הם עשר ספירות".
[1] מקור ההשוואה זה המדרש בפסיקתא רבתי פרשה כא, ובזוהר הקדוש חלק ג דף יא עמוד ב, ועיין בצרור המור לרבי אברהם סבע שמות ט, כח.
[2] כן כתב בשפת אמת ליקוטים לחודש ניסן, וראה שפת אמת פרשת בא שנת תרלד', וראה בספר גאולת מצרים לבעל הבית גנזי, עמודים קעג-קעה במהדורת שנת תשמ"ט.
[3] נתיבות עולם נתיב התורה פרק א, ועיין עוד בגבורות ה' פרק יב, ובדרך החיים על פרקי אבות פרק ג משנה יג.
