צו המצפון[1]
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יז)
כשם שאין פרצופי בני אדם שוים, כך אין מצפונם שווה (על פי עירובין ל עמוד ב), דרכם של האבות והאימהות, ושל משה ואהרן ושפרה ופועה – היתה לימוד מתוך עצמם, הקשבה לקול ה' הדופק בנשמתם[2].
שמרו הם את מצוות התורה בתור צו פנימי הבוקע מליבם, "צו המצפון"[3], ה' הכניס אותם לדפי ההיסטוריה של עם ישראל, ונתן להם כבוד גדול להוביל מהלך הסטורי יחד עם בורא עולם.
אולם עבורינו, זוהי דרך מסוכנת, כי ההליכה אחר "צו המצפון" באופן עיוור וללא ביקורת, יכולה לגרום לתוצאות חמורות… אדם ירצח מישהו חלילה וחס, וכאשר ישאלוהו למה עשה זאת, יאמר: קול ה' הדופק בי קרא לי לעשות זאת.
מצד שני, אין לבטל את הרגשתו המוסרית של האדם, אם יש דברים שקול המצפון האנושי מוחה כנגדם, אין להשתיקם בסגנון: בלום פיך, כך כתוב בתורה, זה חוק וזהו, אין חשיבות למצפון ולהרגשה המוסרית.
ודע ששיטתו של פרופסור ישעיהו לייבוביץ היא זו, שאמר שאין התורה צריכה להתאים למוסר האדם[4].
אולם הראי"ה קוק זצ"ל[5] סובר שמצוות התורה מתאימות הן למוסר האנושי, אלא שעלינו ללמוד ולהרחיב את עולם המושגים שלנו ולעלות ממוסר קטן למוסר עליון שהוא כללי יותר ומקיף יותר[6].
בפרשתנו שפרה ופועה, משה ואהרן, עשו מעשה קטן מ-"צו מצפונם", אבל נכנסו לדפי ההיסטוריה הגדולה.
שפרה ופועה – צו מצפונן אומר להן לעשות ההיפך מפרעה שאמר: "אם בן הוא והמיתן אותו" (שמות א, טז) לכן: "ותחיינה את הילדים" (שמות א, יז), ביאר בעל הטורים ששפרה הייתה מכניסה לילד שלא נושם שפורפרת לתוך הריאות ומחייה אותו, בדיוק הפוך מגזירת פרעה.
וכן נאמר בהמשך הפרשה על משה רבנו: שכאשר ראה איש מצרי מכה איש עברי (שמות ב, יא) צו מצפונו אמר לו מה לעשות, והקב"ה הכניס אותו לדפי ההיסטוריה כמנהיג של עם ישראל.
נראה לומר ש – "המצפון שלנו" הוא אותו צלם אלוהים שקיים בנו (ראה מכתב מאליהו חלק א עמוד 32) ומקור המצפון שלנו הוא נשמתנו[7].
[1] המצפון הוא מרכיב של נפש האדם המנחה אותו בתחום המוסר, והוא מוביל לרגשות של אשמה, חרטה או חמלה. רגשות אלו מדריכים את האדם ומייסרים אותו בנוגע לפעולות, מעשים או חוסר מעשים, המנוגדים לתפיסת צווי ההתנהגות המוסרית, כפי שהם נתפסים על ידו, או עולים איתם בקנה אחד (ויקיפדיה ערך מצפון).
[2] ראה יומא כח עמוד ב, בראשית רבה סא, א, ובבראשית רבה צה, ג נאמר: אברהם אבינו מעצמו למד תורה, ועיין עוד באורות הקודש ג עמוד שמב.
[3] ראה משך חכמה דברים ל, יא המבאר שהבת קול שיוצאת כל יום מהר חורב, היא נמצאת במצפון.
[4] ראה במאמרו של אליעזר גולדמן, "דת ומוסר בהגותו של ישעיהו ליבוביץ", המאמר מופיע ברשת.
[5] אגרות ראיה א עמוד צב ועמוד ק, וכן במאמרי ראי"ה במאמר על דעת ה' ומלחמות ה', עמוד 508 במהדורה הישנה, וכן הוא בספרו לנבוכי הדור עמודים 32-33.
[6] עיין בטל חרמון מועדים (הרב שלמה אבינר) עמודים 308-309, ועיין עוד במלבי"ם בביאורו לתהילים מ, ו, ובמצודת דוד לשמואל ב פרק כד, פסוק י.
[7] ראה חזון הצמחונות והשלום אות יא, וראה זוהר חדש בראשית דף כא עמוד ב בדבריו של רבי אבהו, ועיין עוד בספר דרך חיים של המהר"ל מפראג פרק ג משנה יד.
