"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְהֶאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה"[1] (בראשית טו, ה-ו)

ביאר הספורנו (כאן) שבטח אברהם בה' שיעשה מה שאמר בלי ספק, למרות שבגדר הטבע הדבר רחוק.

החזקוני (כאן) ביאר שאברהם חשב כי לא בזכותו הוא יזכה ל-בן, אלא זו צדקה ש-ה' עושה לו. דהיינו אומר אברהם אבינו לעצמו: לא מובן מאליו שיש לי משפחה, שיש לי חיים, שיש לי ארץ, שיש לי בריאות, שיש לי פרנסה, זה לא מובן מאליו… אולי לא אהיה ראוי לכך? אולי ילדי לא יתנהגו בדרך הרצויה ואז ההבטחה תימנע מהם?

לכן אומר אברהם אבינו: אני מאמין שזו צדקה. לא בזכות מעשי ומעשי ילדי אני מקבל את ההבטחות האלו. אלא בצדקה, הכל מאיתו יתברך, הכל צדקה, הכל מתנה, הכל חסד[2].

כך גם ההבטחה על הארץ מקבלת משמעות נוספת, חזקה יותר. שהיא לא תלויה במעשה אלא בצדקה גמורה, בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (בראשית טו, יח, עיין ברמב"ן שם).

האדמו"ר מסלונים (נתיבות שלום בפרשתנו עמודים פח-פט) ביאר שפעמים שרוצה ה' יתברך לעשות טוב ליהודי, והטוב כבר מוכן עבורו, ואין האדם מקבל את הטוב, כי אין לו עדיין כלי לקבל את השפע והטוב מלמעלה, ועליו להכין את הכלי. הכלי הוא חיזוק האמונה והביטחון בה', ובזה האדם מכין את עצמו לקבל את החסד והשפע מלמעלה.

אברהם אבינו על ידי אמונתו הפשוטה בה' יתברך, הכין את הכלי שלו לקבל טוב ושפע מהבורא, בכך הוא כביכול עשה חסד עם ה', כי עכשיו ה' יכול להעניק לו שפע וטוב.

אסיים בדברי החתם סופר (תורת משה דף נב עמוד א ד"ה והאמין) שביאר שאמונה זו של אברהם אבינו, השרישה אמונה בבני בניו עד סוף כל הדורות, וזה נחשב לו לצדקה עד עולם, וכמו שעם ישראל נגאל ממצרים בזכות האמונה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּו" (שמות ד, לא) כן בזכות

[1] לגבי השאלה אם ה' חשב לאברהם לזכות על מה שהאמין בו, או אברהם חשב לקדוש ברוך הוא צדקה על מה שהבטיח לו זרע – עיין בזוהר הקדוש חלק ג דף קמח עמוד א, וראה גם תולדות יצחק (קארו) בביאורו לפסוקנו.

[2] עיין בחידושי הרי"ם פרשת לך לך בביאורו לפסוקנו. וראה מכתם לדוד (שפרבר) בפרשתנו שביאר על דרך הצחות: אברהם אבינו ע"ה היה בעל צדקה גדול אבל בהיותו חשוך בנים אין כל כך חידוש בדבר, כי למה לו רכוש לעזוב לאחרים חילו?. אבל כשנתבשר בבנים היה לו ליצר שלו פתחון פה לפתותו שמעשיו לא יפזר הונו ויניח יתרו לעולליו, בפרט בהיותו כבר זקן ושבע ימים, והבנים יהיו קטנים, על כל פנים ישאיר להם במה להתפרנס עד אשר יגדלו,לזה אמר: אף על פי שהאמין בה' שבודאי יהיו לו בנים יורשי נחלתו מכל מקום ויחשבה לו צדקה החשיב את הצדקה בעיניו להחזיק בה ביתר שאת ועוז.

וראה דרשה על דרך הפלפול בספר זרע יעקב למקובל האלוקי הרב שאלתיאל ניניו ע"ה, דרוש ב למעלת הצדיקים, עמוד קלד במהדורה החדשה.