בטקס טהרת המצורע נאמר: "ולקח המיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב… ושחט על כלי מים חיים… והזה על המיטהר…" (ויקרא יד פסוקים ד-ז).
מדוע הטקס הזה של שתי ציפורים חיות עץ ארז ואזוב?
ציפור, היא ציפור דרור. ציפור יוצאת מן המסגרת, יוצאת מן הבית, כך מסביר הרב שימשון רפאל הירש (בפירושו לפרק יד פסוק ח).
הציפור בעצם מייצגת את האופי הבלתי חברתי, כך הוא כותב. אינה מקבלת מרות. הן גרות בבית כבשדה. אינה מקבלת מרות חברתית. תכונה זו היא ניגוד גמור לערכים החברתיים המתנים את הכניסה לשותפות חברתית של האדם. בשדה, בעיר, הציפור הזו מסתובבת.
היא לא מוכנה לקבל עליה את המסגרת החברתית שאומרת אין טעם בלשון הרע, אסור להוציא שם רע ואפילו רכילות היא לא דבר שמועיל לחברה.
שלושת העבירות הללו שקשורות בדיבור, רכילות, לשון הרע, והוצאת שם רע – באות מתוך מחשבה של גאווה וחוסר נכונות לקבל את המסגרת והמוסכמות החברתיות, 'בא לי לדבר לשון הרע', בא לי להוציא שם רע כשאני יודע שזה יזיק. אני יודע זה בא מתוך איזושהי גאווה.
ולכן יש פה עץ ארז ואזוב. עץ ארז שמסמל את הגאווה ואזוב שמסמל את הענווה והשפלות. ואת שניהם לוקחים ביחד, התהליך התיקון של המצורע זה לקחת עץ ארז הגבוה, השוויצר הגאוותן החזק היפה ולקחת אותו יחד, ולהשפיל אותו יחד עם האזוב העשב הקטן והחלש והלא חשוב הזה.
אבל זה נעשה אחר שלוקחים את שני הציפורים, מבייתים אותם, תופסים אותם, מכניסים אותם למסגרת ואומרים לבן אדם תראה הציפור היא מצייצת. כמו הציוץ ברשתות החברתיות בטוויטר וכדומה.
הדיבורים/הציוץ זה בעצם הרצון לפרוק את מה שבא להם, את הרכילות והלשון הרע בתוספת סתם קשקושים.
והנה לוקחים את הציפור אל מים חיים דהיינו מטבילים אותה במים חיים בכלי, במסגרת עם מים חיים. ואומרים למוציא שם רע, אומרים לאדם הצבוע:" אתה רוצה לחזור לחברה?" "אתה רוצה לחזור למקור החיות? מים חיים?"
החברה היא בעצם הבית, היא מקור החיות של האנושות! אי אפשר להרוס את המרקם הזה מבפנים, אתה צריך לקבל עליך את הגדרים של החברה, של הקב"ה, של התורה, של האיסורים, של הדיבורים המותרים לעומת הדיבורים האסורים.
וככה נותנים לו עוד תקופת צינון של שבעה ימים שישב מחוץ למחנה, מנודה, מרוחק. תלמד מה הערך, מה החשיבות, של להיות בתוך המחנה, בתוך הבית, בתוך החברה, פנימה, ביחד ליצור את החיים המשותפים בתוך הכלי, בתוך כלי חרס שהוא סמל של שפלות, של ענווה, של חוסר גאווה.
כשהאדם הפרטי יהיה בענווה, החברה כולה תוכל לצמוח יפה.
