"דבר אל בני ישראל… אדם כי יקריב מכם קורבן לה'… לרצונו יקריב אותו לפני ה'" (ויקרא א פסוקים ב-ג).
אדם מקריב קורבן כדי להתקרב לה'. תפקידו של הקורבן לכפר.
"לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה" (תהילים נא, יט) הקב"ה לא צריך את הקורבן, הוא צריך את הלב, הוא צריך את הכוונה.
הרב אליהו כי טוב מחבר ספר התודעה, מתאר את המפגש של החוטא מביא הקרבן עם הסביבה בהליכתו להקריב (הובאו הדברים בספר דברי מרדכי ויקרא עמוד יט).
נניח שהחוטא גר בצפון הארץ, וכעת הוא מגיע דרך יריחו לירושלים.
פוגש ילד ושואל אותו: כיצד מגיעים לבית המקדש?
מתפלא הילד – האינך יודע איך מגיעים לבית המקדש? וכי אינך עולה לירושלים בשלוש רגלים?
האיש מקבל מוסר ומרכין את ראשו. הוא בא להקריב קורבן רק בגלל שהוא חטא, הוא לא בא בשלוש רגלים, הוא בא באמצע השנה.
מראה הילד לאיש את הדרך לירושלים.
והנה מגיע אותו אדם לבית המקדש ומחפש את האחראי, אומרים לו כהן פלוני הוא אחראי על המשמרת. ניגש אותו אדם לכהן, ואומר אני צריך להביא קורבן.
הכהן מברר ושואלו: איזה עוון עשית? איזה קורבן אתה צריך?
שואל אותו הלה: לשם מה אתה צריך לדעת? זה עניין אישי פרטי, צנעת הפרט.
מסביר לו הכהן שעליו לדעת באיזה חטא הוא חטא, כדי להורות לו איזה סוג קורבן עליו להביא.
לא נותרת לאיש החוטא ברירה ועליו לפרט את חטאו באזני הכהן.
לשמע הדברים נזדעזע הכהן: "כזה עוון עשית"? מיד מתמלא האדם בושה וכלימה. וכמובן חרטה פנימית.
מוציא הכהן פתק מכיסו ואומר לאיש קח פתק זה ולך למקום פלוני. שם תקנה לך בהמה לקורבן.
מגיע אותו אדם למקום שבו מוכרים בהמות, מוסר את הפתק.
המוכר קורא את הפתק ומשתומם ואומר חטאת אתה מביא? קורבן חטאת?
מה עשית? זה הרבה כסף.
שוב נתפרסם חטאו של אותו אדם. ועתה כשכולם יודעים מה העוון שעשה, מיד שב ומתמלא בושה. החוטא מקבל את הקורבן, חוזר איתו לבית המקדש.
פונה לאחד הכהנים כדי שידריך אותו כיצד לשחוט את הקורבן.
מתבונן בו הכהן ושואל – איזה עוון עשית?
שוב מתפלא החוטא – לשם מה עליך לדעת?
הכהן משיב – כדי לדעת אם יש לשחוט את הקורבן בצפון או בדרום? זה קרבנות שונים.
פעם נוספת מפרט החוטא את חטאו. והכהן נדהם למשמע אזניו.
מביא הקורבן בוש ושוב מתחרט, הכוונה בתוך ליבו פנימה.
לבסוף כשמגיע הכהן השוחט אומר לו הכהן, סמוך את ידך על הקורבן.
מסתכל הכהן על החוטא ועל קורבנו ומלמל לעצמו, אם אדם זה חטא, מה אשמה הבהמה?
נכנסים דבריו של הכהן לתוך ליבו של החוטא וליבו נכנע.
אז נסכם ונאמר שהבושה שעובר המביא את הקרבן היא שמנקה אותו מעוונו יחד עם התהליך הנפשי של המחשבה, החרטה והתשובה.