אחרי האורות הגדולים של מתן תורה, אחרי שמשה יורד מההר אל העם, הוא מלמד אותנו משפטים, הווי אומר: בן אדם לחברו, דיני נזיקין, דיני שכנים, דיני מציאה, מוסר יהודי, איסור לשקר, איסור לקחת שוחד (עיין טללי חיים שמות עמוד רכ).
היהדות אומרת: תשמע, עשרת הדיברות, מתן תורה זה דבר גדול. אבל המבחן האמיתי הוא המבחן המעשי. ואכן בסוף הפרשה כתוב "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה" מילה אחת. נעשה. המבחן האמיתי הוא לא הדיבורים, ולא ההסכמות, ולא המכתבים, ולא החוזים ולא התורה. המבחן האמיתי הוא המעשה.
משה כורת ברית "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע".
נעשה קודם לנשמע. זה הסמל המסחרי של עם ישראל. זה הסמל האמיתי של עם ישראל. נעשה ונשמע. למעשה יש ערך חשוב.
כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות (ג, יז): אדם שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לעומת אדם שמעשיו מרובים מחכמתו.
אדם שחכמתו, הפילוסופיה, הדעות, הדיבורים, התואר שלו, החכמה שלו מרובה מהמעשים שהוא עושה, הוא דומה לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים. באה רוח ועוקרתו והופכתו על פניו. המעשים הם השורשים החזקים שלנו. כשאין מעשים, ויש רק דיבורים, ורק הצהרת כוונות – ענפים גדולים, הם לא עומדים אפילו ברוח מצויה. לכל רוח קטנה יש כוח לעקור את העץ ממקומו.
מה שאין כן – אדם, עץ, ששורשיו מרובים, עמוקים וחזקים מענפיו. הוא דומה לאדם שמעשיו מרובים מחכמתו. כל רוחות שבעולם באות ואינן מצליחות לעקור אותו. כי המעשים הם העיקר ולא המדרש (אבות א, יז, וראה בפירוש המדרש שמואל שם).
לעשות מעשה זה הרבה יותר קשה מלדבר דיבורים כמובן. ומה המעשים שיש לנו בפרשה?
"כי תראה את חמור שונאך רובץ תחת מסעו" – עליך לעזור לו. זה קשה לעזור לשונא.
"לא תטה משפט אביונך בריבו", "מדבר שקר תרחק", "נקי וצדיק אל תהרוג" "ושוחד לא תיקח", "וגר לא תלחץ", "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה" זה קשה. זה לא קל. לא לעבוד בשנת השמיטה. והמעשה הוא המבחן שלנו. "ואנשי קודש תהיו" , המעשה הוא המוסר שלנו (וראה שם משמואל פרשת תרומה עמוד פח).
אנחנו לא מתרשמים מהאמונות והדעות והמחשבות והפילוסופיות. יש להם מקום, אבל כמבחן – יש לנו תרי"ג מצוות מעשיות. ובזה האדם נמדד ביהדות, ואחרי פעולת האדם ימשך ליבו (ספר החינוך מצוה טז).
