מתפקידי השופטים ליצור אקלים חברתי חיובי

הפרשה שלנו עוסקת בהרחבה במנהיגי הציבור השונים – שופטים ושוטרים, מלך וסנהדרין, לויים ונביאים. היא פותחת במצות מינוי שופטים ושוטרים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק… צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים ט"ז, י"ח). שואלים רבותינו, על מי המצווה?

לדעת ספר החינוך (מצוה תצ"א),מצוות מינוי דיינים היא מצווה ציבורית, על העם. לדעת הרמב"ם בית הדין הגדול הוא שאמון על מינוי הדיינים (משנה תורה, הלכות סנהדרין ב', ח'). הרמב"ם מוסיף שיש גם אפשרות למלך או לראש הגולה למנות את הדיינים (שם, ג', ח'. אמנם האברבנאל בדברים ט"ז, י"ח חולק ומסכים עם דעת ספר החינוך). לדעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, היום, כשאין מלך, עברה המצווה לנציגי הציבור. על כל אחד ואחד מנציגי הציבור יש מצווה למנות שופטים ושוטרים, לדאוג לוועדה למינוי שופטים[1], לשבת בוועדה, לדאוג שיהיה משפט צדק[2] (שו"ת משפט כהן קמ"ד; וראה רש"י).

בסוף הפרשה למדנו מהי האחריות של השופטים, של המנהיגים, של כל אחד ואחד. בסוף הפרשה מופיעה דין "עגלה ערופה": "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה… לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כ"א, א'). רצח, בא על רקע פשיעה גואה, אקלים חברתי שגרם לכך. עומדים הזקנים אחרי שביררו ולא מצאו מי הרוצח ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כ"א, ז'). שואל רש"י (על-פי סוטה מ"ה ע"ב), וכי יעלה על דעתך שהזקנים, השופטים, הם שפכו את הדם? אומר רש"י אולי פטרנו אותו בלא לוויה, בלא אכילה ושתיה, לא דאגנו לצרכיו הכלכליים לא דאגנו ללוות אותו, לא דאגנו לאקלים החברתי שיצר את הבעיה, את האוירה של הפשיעה. אנחנו לוקחים את האחריות[3].

מי זה אנחנו? מי לוקח את האחריות? בא מורנו ורבנו הרב נעים אליהו זצ"ל שבשבת יחול יום פטירתו ואומר, כל אחד ואחד מאיתנו אחראי על האקלים החברתי הזה, כל אחד כפי יכולתו. אם הזקנים אומרים: "ידינו לא שפכו את הדם" – לא פטרנוהו, לא ליווינו אותו בדרך, אולי היה חסר לו כסף, אולי הוא נקלע למצב כלכלי, חברתי, משפחתי, שהוא התדרדר לפשע? ולכן, אומר הרב, האחריות היא על החברה. אותו אדם שכתוב עליו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ". אתה תדאג שיהיו בוועדה למינוי שופטים אנשים ראויים. אתה האזרח הפשוט תדאג באמצעות יצירת אקלים חברתי למניעת דברים כאלה, וליצירת אווירה חיובית, חסד, נתינה ואחדות (אלשיך הקדוש; כלי יקר; אור החיים הקדוש בתחילת הפרשה).

[1] .  כיום, על-פי החוק במדינת ישראל (חוק הדיינים תשט"ו-1955), נציגי הציבור הם חברי הוועדה למינוי הדיינים. הרכב הוועדה, הכולל רבנים ואישי ציבור, עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל האומרים שכאשר רוצים למנות אדם למשרה ציבורית – יש לקבל את הסכמת הציבור (ברכות נ"ה ע"א; רמ"א חו"מ ג', ד'; שו"ת התשב"ץ א', קס"א; שו"ת חתם סופר ה', י"ט).

[2] על החשיבות הרבה שרואה התורה ביושר המשפט, אמרו חז"ל (משנת רבי אליעזר, פרשה ט"ז): "גדול הוא המשפט… שהוא משרה השכינה בישראל… שהמשפט שקול כנגד עשרת הדיברות". עוד אומרים שם חז"ל: "גדול הוא המשפט, שלא חזר העולם לתהו ובהו (-במבול) אלא על המשפט… שהוא מקרב את הישועה… שבו נמחלו עונותיהן של ישראל… שבו בית המקדש נבנה… שבו ירושלם מתיישבת… שבו מלכות המשיח עומדת". וכן בפרשה שלנו, תולה התורה את ירושת הארץ ברדיפה אחר הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". בנוסף, בשמירה על יושר המשפט אנחנו גם דבקים במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שכן עליו נאמר: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י', י"ז). וכן: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".

[3] אחד הסיפורים הקשים והמזעזעים במקרא, שממחיש לנו את אחריות המנהיגים, הוא מעשה "פילגש בגבעה" (שופטים פרקים י"ט-כ"א), שהיה מלווה באירועים איומים: הפקרת הפילגש על ידי בעלה כדי להציל את עצמו, ההתעללות המזוויעה בה על ידי ההמון, הדרך בה פירסם הבעל את האירוע לכלל ישראל, ולבסוף – תמיכת שבט בנימין בחבורת הפורעים, תוך נכונות להילחם עד המוות בעבורם כנגד שאר שבטי ישראל. בחיפוש אחר האחראים, בוודאי היינו מאשימים את אנשי הגבעה המושחתים או את בני בנימין שהגנו עליהם. אולם, מפתיעים אותנו חז"ל במבטם בנוקב (תנא דבי אליהו רבה י"א), ומפנים את האצבע לאנשים האחרונים שהיינו מעלים על דעתנו – פינחס בן אלעזר הכהן וחכמי ישראל שבסנהדרין (!). לפי חז"ל, ישנה ביקורת קשה על מנהיגי אותו הדור שלא התאמצו להסתובב בכל רחבי ארץ ישראל, על מנת לכוון את העם ולחנך אותו בדרך האמת והיושר, ומשום כך הגיעו העם למעשה הנורא של פילגש בגבעה. כאמור, האחריות של השופטים והמנהיגים היא לעם ישראל כולו! אמנם חז"ל שם מוסיפים: "ולא פנחס בלבד! אלא, כל מי שהוא סיפק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר – כל הדמים הנשפכים לישראל, אינם נשפכים אלא על ידיו". הסיבה לאחריות הדדית זו, היא בגלל ש"כל ישראל ערבים זה לזה". וככל שאדם ניצב בדרגה גבוהה יותר – כך האחריות המוטלת עליו גדולה יותר.