הכל תלוי בעיני התבונן

פרשת השבוע מתחילה בחטא המרגלים, המלווה אותנו לאורך הדורות. "אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" – בתשעה באב (תענית דף כ"ט ע"א). סופה של הפרשה עוסקת בפרשת ציצית. האם קיים קשר בין סיום הפרשה לבין תחילתה?

עיון בפסוקים מגלה שישנם ביטויים שונים המופיעים בשתי הפרשיות. נביא לכך מספר דוגמאות. מטרת שליחת המרגלים היה "לתור" את הארץ. ביטוי זו, על הטיותיו השונות, מופיע פעמים רבות בפרשת המרגלים: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ", "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן", "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ", "וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ". וכן הביטוי מופיע בפרשת ציצית: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם".

הביטוי הנוסף המופיע בשתי הפרשיות הוא "לראות". בפרשת המרגלים נאמר: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא". ובפרשת ציצית נאמר: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ".

וכן המילה "עיניים" מופיעה בשתי הפרשיות, בפרשת ציצית נאמר: "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". ובפרשת המרגלים נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

אין ספק שבגלל הביטויים החוזרים בשני הפרשיות, ניתן ללמוד שיש קשר בין הפרשיות, וניתן אולי לומר שמצוות הציצית באה לפתור את בעיית המרגלים. כדי לראות כיצד הציצית פותרת את בעיית המרגלים עלינו קודם לעמוד ולהבין את חטא המרגלים, מה היה בדיוק החטא.

מתוך עיון בפסוקים, אנחנו לומדים שלא היתה כאן משימת ריגול קלאסית הנעשית בהרכב צבאי, בהסוואה ובחשאיות (כמו שמצאנו במרגלים ששלח יהושע – יהושע ב', א'). בפרשה שלנו מדובר במשלחת מכובדת של שנים עשר נשיאי ישראל. המשימה שלהם הייתה לתור את הארץ, שזה במילים אחרות להסתובב בארץ ממש כמו תייר הבא להתרשם ממה שיש לארץ להציע. ובאמת מספרת לנו התורה שהם קיימו את מלאכתם נאמנה. הם אמרו מה שהם ראו. אז מה בעצם הייתה הבעיה במה שהם עשו?

הבעייה הייתה בדרך שבה המרגלים ראו את הדברים. על כל ראייה, על כל זווית שאדם מסתכל, אפשר לראות את הצד החיובי ואפשר לראות את הצד השלילי. אפשר לראות דברים בעין רעה ואפשר לראות דברים בעין טובה. ומובא בספרים שראיה אותיות יראה. ראיה נכונה מביאה אותנו ליראת שמים (שפת אמת פרשת שלח, תרנ"ו; קומץ המנחה ח"ב אות מ"ד לרבי צדוק הכהן מלובלין).

המרגלים שיצאו לתור את הארץ, לראות, כמאמר משה "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ" (במדבר י"ג, י"ח), הם ראו שלילה, הם הביאו את בשורת השלילה במקום הראיה החיובית[1]. ראייה שלילית זו פגעה בראש ובראשונה בהם. ביראת השמים שלהם. הקב"ה אמר: 'נתתי לכם מתנה טובה שקוראים לה ארץ ישראל, אתם לא מאמינים שהיא ארץ זבת חלב ודבש? אתם רוצים לראות? לבחון אותי? וכי לא הוצאתי אתכם ממצרים? וכי לא קרעתי לכם את הים? ועכשיו אתם אומרים, נראה את המתנה, אולי היא לא מוצאת חן בעינינו? ואם היא לא תמצא חן בעיניכם – אז תחזרו למצרים? אז למה הוצאתי אתכם באותות ובמופתים כאלה?'

אומר דודי מרן הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל שהשבוע הוא יום פטירתו, הקב"ה סידר להם שבכל מקום אנשים יעסקו בהלוויות, הם לא ישימו לב למרגלים המוזרים עם הלבוש המוזר שבודקים את הארץ, הם לא יגלו אותם. אבל הם פירשו את זה – "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר י"ג, ל"ב ורש"י שם). הפירוש הזה הניא את בני ישראל, שבכו כל אותו הלילה (דברי מרדכי פרשת שלח עמודים פ"ח-צ').

לכן בעיני חכמים ובעיני התורה החטא הזה הוא חטא חמור. הוא הוצאת דיבת הארץ רעה. זה חטא הפוגע בריבונו של עולם. חטא המעיד על חוסר יראת שמים – "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי" (במדבר י"ד, י"א). וכמאמר דוד בספר תהילים (ק"ו, כ"ד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ".

תשובת המשקל לחטא המרגלים שראו באופן שלילי, ופירשו באופן סובייקטיבי את המציאות שנתן להם הקב"ה באה בסוף הפרשה. משה רבנו מלמד אותנו על פרשת ציצית, שם נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם" (במדבר ט"ו, ל"ט). תראו את פתיל התכלת, "שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד" (מנחות מ"ג, ע"ב; וראה כלי יקר במדבר ט"ו, ל"ח). כשתראו את הציצית, את פתיל התכלת, תיזכרו בקב"ה, במצוות. בראייה החיובית על המציאות. יהושע וכלב מלמדים אותנו להסתכל על המצב בראיה אחרת, שה' נמצא איתנו ומשגיח עלינו – "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם, וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר י"ד, ט'), "כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם" (יהושע ג', י')

למדנו מכאן כוחה של הראיה החיובית שמביאה ליראת שמים, ולא חס ושלום ראיה שלילית שמביאה לחורבן בית המקדש. חטא המרגלים, ניצב לנגד עיננו בכל הדורות. אנחנו לא ניפול בחטא המרגלים. נודה ונשבח את הקב"ה על הארץ הטובה אשר נתן לנו לנצח נצחים.

[1] מעניין הדבר, שגם בנאומו של משה רבנו בפרשת ראה, מוצגת בפנינו תפיסת הראייה וחשיבותה, שעושה את כל ההבדל בחיינו. בפרק העוסק במאכלות הטהורים והטמאים, שם מזדקר לו העוף הטמא האסור לאכילה, הנקרא 'רָאָה' (דברים י"ד, י"ג). התלמוד במסכת חולין (ס"ג ע"ב), מאפיין את עוף הָרָאָה: "למה נקרא שמה רָאָה? מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בארץ ישראל". עניין לנו עם עוף שרואה בעיניים מבבל, רק נבלות בארץ ישראל. העוף הזה חי לו בבבל וממקום מושבו שם, הוא מתצפת בעיניו לעבר ארץ ישראל, ומה הוא רואה? רק את השלילה. הוא רואה רק את הרע והשחור. לכן הוא טמא ואסור לאכילה.