ויאמר ה' אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אליהם…" (ויקרא כא, א).
מה פירוש המילה אמור?, מה ההבדל בין וידבר ל'ויאמר', אמירה או דיבור?
בספר שמות (יט, ג) נאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל".
כבר רש"י שם בספר שמות מסביר לנו שאמירה היא רכה לעומת דיבור או הגדה שזה קשה דברים קשים כגידים.
תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל אלו הגברים.
דיבור הוא יותר קשה הוא כפקודות, הוא היגד. הוא פונקציה של המדבר, לעומת אמירה, היא יותר רכה, היא יותר תלוי במקבל.
הרב מרדכי הכהן שהינו מגורי ותלמידי האר"י בצפת לפני 450 שנה כותב בספרו שפתי כהן כאן שמכיון שהכהנים הינם מורמים מעם, לכן ראוי שידברו אליהם בשפה רכה.
והבן איש חי כבר אומר לנו שאמירה היא כל כך רכה, עד שההבדל בין אמירה לבין דיבור, הוא: שהדיבור הוא בקול רם ואמירה היא בלחישה.
וכך אומר הזוהר הקדוש: אמירה היא לחישה (אמור דף פח עמוד ב).
לא תמיד צריך לדבר אפשר גם ללחוש ולהפיק את אותו אפקט חינוכי. ואולי דווקא בגלל שהדברים כל כך רוחניים, לא שכליים, לא הגיוניים. כי זה דיני טומאה וטהרה, את זה צריך לומר בלשון רכה שמתקבלת ולא בלשון פקודה.
זה המסר להורים, למחנכים, לתלמידים, לתקשורת, לשיח הציבורי לא בלשון דיבור אלא בלשון אמירה.
עוד יותר מעמיק הפרשן רבי יעקב חיים בנו של הבן איש חי, בספר 'ציצים ופרחים' ואלו דבריו: "אמור" – זה דברים פנימיים, "אמרת אליהם" – כלפי הקהל.
אם אתה רוצה שהמסר שלך יתקבל, תבנה אותו ברמה של מהפנים אל החוץ. מהדברים הרוחניים, ואת זה את יכול להגיד רק ליחידים, רק את העומק. אבל לציבור הרחב הכללי אתה אומר להם בלשון יותר כללית, באמירה יותר רכה. "אמור" זה הנשמה "אמרת" זה התוכן, זה הכלי של הדברים.
ולכן כשקב"ה ברא את העולם, 'בעשרה מאמרות נברא העולם' (פרקי אבות פרק ה משנה א) הקב"ה לא ברא את העולם בפקודות ובציווי, אלא הכל התנהל בתהליך איטי טבעי, רגוע. "ויאמר אלוקים יהי אור" ויאמר אלוקים יקוו המים ויאמר אלוקים תוצא הארץ דשא עשב".
לעומת עשרת הדיברות שהם יותר דברים קשים פקודות ציוויים שתלויים אחריהם עונשים.
אמירה היא יותר מתחשבת, אמירה היא יותר שקולה, יותר פתוחה לקבלת דעות אחרות. לעומת הדיבור הוא פסקני ולא מאפשר דיון פתוח סביב הנושא.
