שיימינג

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא[1] אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג, ב)

רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בזוהר הקדוש (פרשת תזריע דף מח עמוד א) מלמדנו שלאדם יש כמה שמות כדוגמת: גבר, אנוש, איש. אבל השם הגבוה ביותר הוא השם אדם.

ולכן אדם שחטא ויש לו צרעת – הובא אל הכהן, דהיינו כל מי שרואה אותו מביא אותו אל הכהן[2], כדי שכמה שפחות ישב האדם בטומאתו[3], שהרי בחטאו טימא את צלם אלוקים אשר בו.

דהיינו: החברה כולה דואגת למצורע, כי פגיעה חברתית של לשון הרע – זה פוגע בחוסן החברה כולה והיא צריכה לנקות את השם הרע שנוצר לה, לכן רק החברה יכולה להילחם במחלה זו, והיא זו שדואגת שהמצורע יבוא אל הכהן.

המסר של צרעת הוא ברור: אלימות מילולית אינה מעודנת מאלימות פיזית, מילים פוצעות, לשון הרע יכול להרוס חיים שלמים.

פעמים שאין הביוש והשיימינג נעשה בראש כל חוצות אלא בסתר[4], אזי נותנים לאדם לבד איתותים מהשמים לבוא אל הכהן, וכדברי הרב משה וואלי ע"ה (עבודת הקודש פרשת תזריע עמוד קיג):"וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר" (ויקרא יג, ג) שזה ראשי תיבות של אהבה, וסופי תיבות של תעורר, כלומר: שהאהבה העליונה של ה' אליו תעורר את המצורע לבוא אל הכהן, כדי שישגיח על תיקונו[5].

מרן החיד"א ע"ה (מעגל טוב השלם,שנת תקלח, אייר) כותב: "שאת" זה רמז לקנאה העולה כמו אש בעצמות האדם, ותיקונה: "והובא אל הכהן" – הוא התלמיד חכם שילמד את האדם שהעולם הזה הוא הבל, הוא זמני ובר חלוף, ואין אדם נוגע במוכן לחברו.

"ספחת" רמז לתאווה, ותיקונה: שיבוא אל הכהן הוא התלמיד חכם, ולימדנו שצריך אוכל לשובע נפשו.

"בהרת" רמז לרדיפה אחר הכבוד עד כדי כך שמכבדים את הרשעים ומזלזלים בצדיקים, ותיקונה: שהכהן יפקח את עיניו שיכבד את יראי ה'.

אחתום דברי בפסוק: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא" (ויקרא יג, יג) וביאר הרב אברהם הררי רפול ע"ה (אמרי אברהם עמוד נז בשם הרב עזרא פרחיה כהן זצ"ל שהיה ממקובלי טורקיה בדור הקודם) שראשי תיבות למפרע (מהסוף להתחלה) של המילה כֻּלּוֹ, זה: "ואהבת לרעך כמוך", כלומר: אם תהפוך את תיבת כֻּלּוֹ ותעשה ראשי תיבות כנזכר, או אז – לבן טהור הוא, כי זה המפתח לכל עניני בין אדם לחברו, וזהו כלל גדול בתורה[6].

[1] מדברי בעל ספר החינוך (מצוה קסט) מבואר שזה מצווה על האדם המצורע ללכת אל הכהן שיבדוק לו את צרעתו (עיין במנחת חינוך כאן אות א, שאילתות פח, רא"ש נגעים ג, ב) יש הסוברים שמצוה זו מוטלת על הכהנים (ראה ספר המצוות לרמב"ם שורש ז, תפארת ישראל נגעים ג, בועז אות ב) ויש אומרים שזה דין כללי שציוונו ה' שיהיה המצורע טמא (עיין בספר החינוך מהדורת ארטסקרול חלק ג עמוד 40 אות עב).

[2] כדברי האבן עזרא כאן: "והובא ברצונו ושלא ברצונו, שכל רואהו יכריחנו לבוא".

[3] עיין שם בהמשך הזוהר שרבי יהודה הולך לרבי אבא ואומר לו: אני מודה לקדוש ברוך הוא שמצאתי אותך, וביארת לי את סוד השם אדם. רבי אבא הסביר שז"א (הקב"ה) נקרא בשם אדם רק שהוא יושב על כסאו, דהיינו כשהוא מקבל מוחין דגדלות והמלכות נעשית כסא אליו ומתייחד עימה. וכשז"א בקטנות, הוא נקרא איש.

[4] כדברי בעל הכלי יקר (ויקרא יג, ב) שהמילה מצורע מתפרשת מלשון מוציא רע, שהצרעת מגלה את הרעה השוכנת בקירבו של האדם לחוץ, שהרי אדם זה עסק בשון הרע והיכה את חבירו בשוט לשונו בסתר, ואין הבריות יודעות להישמר ממנו, לכך מגלו ה' על ידי הצרעת.

[5] האלשיך הקדוש (תורת משה בהקדמה לפרשת תזריע, והביא דבריו בספר דברים אחרים לחיד"א דרוש לא) ביאר שבעבר כאשר הסט"א לא היתה חזקה, אז אדם שדיבר לשון הרע – זה היה פועל על גופו ומיד היה מקבל צרעת, וצריך האדם לשמוח על זה שרק הגוף שלו לוקה בצרעת אך נשמתו נקייה (עיין עוד בארוחת תמיד עמוד שיז במהדורת שובי נפשי לרבי שמואל יצחק מודילייאנו שהיה מגדולי חכמי סלוניקי לפני 300 שנה).

וניתן לרמוז "וְהוּבָא" אותיות ואהוב, רמז לדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ו) שבעל תשובה קודם החטא היה מרוחק מה', ואחרי שובו הוא אהוב וחביב (כעין זה פירש החיד"א בחומת אנך פרשת מצורע אות א).

[6] וזה אולי ביאור דבריו של הרמח"ל (קנאת ה' צבאות עמוד צט, ויסוד דבריו בזוהר הקדוש חלק ג דף מז עמוד א) שביאר שענין הצרעת הוא כדברי התרגום אונקלוס "סגירו" (ויקרא יג, ב) והכוונה היא שהאור האלוקי השוכן באדם נסגר ואינו יוצא החוצה.

[7] הרב עובדיה הדאיה ע"ה (בספרו שלום עבדו עמוד קנח, הובאו דבריו בספר הנפלא מרגליות שמרבותינו שבסוריא עמודים 341-342, ודע שכבר כתב כן רבנו החיד"א ע"ה בספרו חומת אנך בפרשתנו אות א, בשם הרב משה ברדוגו ע"ה בעל ספר ראש משביר, ועיין עוד בספרו אהבת דוד דרוש ו, ולמעלה בקודש כן כתב רבנו האר"י בספר הליקוטים דף מז ריש עמודה ב, ועיין בערכין דף טו עמוד ב) כותב שרומזת התורה, שהתורה היא תהיה תורת המצורע, דהיינו לימוד התורה בפיו של האדם הוא התרופה והתקנה לאדם המצורע שדיבר לשון הרע בפיו.

הרב יעקב אבוחצירא ע"ה (במחשוף הלבן פרשת מצורע) ביאר על פי הקבלה למה התיקון המועיל ביותר למצורע הוא לימוד תורה, ותורף דבריו: המצורע גורם פגם באדם העליון שהוא ז"א, ומסתלק ממנו אור אבא, ונשאר בו רק אור אמא (אור אבא הוא המגרש את החיצונים, ובהסתלקותו יש מקום ואחיזה לחיצונים ב-ז"א), ושורשה של התורה הוא מ – אבא, וכאשר אדם יעסוק בתורה הוא יחזיר את אור אבא ל-ז"א.

ודע לך קורא יקר שיסוד גדול לימדנו הרב מי השילוח מאיזביצא (מי השילוח א פרשת מצורע עמוד קיא בהוצאת מישור) והרחיבו תלמידו הגדול רבנו צדוק הכהן מלובלין ע"ה (צדקת הצדיק אות רלד): מכיון שהאדם נברא בכח דיבורו של ה', אי אפשר לו לאדם לעצור עצמו שלא ידבר, רק יעצה יעוצה יש והיא לדבר בדברי תורה.

[8] הפרשה לדורותיה (קורמן) פרשת מצורע עמוד 300, ועיין בעבודת הקודש עמוד קלא לרב משה דוד וואלי ע"ה שביאר: "כמה חביבין ישראל לפניו יתברך, שהוא גוזר על החסד הקדוש והטהור (הכהן) שיצא ממחיצתו הפנימית, וילך חוץ ל-ג' מחנות, כדי לבקר את הניצוץ הזה מישראל שנטמא ונתחלל, ולהתעסק בטהרתו".