ריצה, ריצוי ומהירות בגאולה
בפרשה שלנו מסופר שפרעה חולם חלום, וכל חרטומי מצרים אינם מצליחים לפתור את חלומו. לבסוף, שַׂר המשקים אשר התעלם עד עכשיו מן הטובה שעשה לו יוסף, נענש על כך, ונאלץ להזכיר את חטאיו לפני פרעה. הוא סיפר לו על יוסף שפתר בהצלחה את החלומות שלו, ושל שר האופים[1]. "אֶת חֲטָאַי[2] אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם, פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים. וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא, אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ. וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה" (בראשית מ"א, ט'-י"ג).
פרעה שולח לקרוא ליוסף. "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (שם, י"ד). יציאתו של יוסף מבית האסורים היתה פתאומית. הריצו אותו, מיהרו אותו – "וַיְרִיצֻהוּ". כאשר מגיעה שעתו של אדם להיגאל מצרתו – באה ישועה מיד, ואין הצרה נמשכת אפילו שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו. לפי הספורנו, מהירות זו היא כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע. כמו שנאמר: "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא" (ישעיה נ"ו, א) – כשהקב"ה רוצה לעשות טובה לאדם זה בא מהר. כך יצאנו ממצרים בחיפזון (שמות י"ב, ל"ט), וכך תהיה הגאולה העתידה. בתפילה אנחנו מבקשים: מהר לגואלנו, חוס וחושה, מהר לגאולנו. אנחנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שבשעה שירחם עלינו הקב"ה, ותגיע שעתנו להיגאל, יריצו את משיח צדקנו ואותנו, באופן שלא תתעכב גאולתנו אפילו לשנייה אחת (דברי מרדכי, פרשת מקץ עמוד שמ"ה).
אומר הזוהר הקדוש (ח"א דף קצ"ד ע"ב) – "וַיְרִיצֻהוּ" גם מלשון ריצוי ופיוס, לא רק מלשון ריצה. יוסף היה בעצבות על שהיה אסור בבית האסורים. אך כאשר הוא מצא חן בעיני פרעה, והוא שלח לקרוא לו, דאג הקב"ה שיבואו שליחי פרעה ויאמרו לו דברי ריצוי ופיוס על שנאסר בבית הסוהר כמה שנים בלי שום חטא ושימחו אותו בדברים המשמחים את הלב. אדם שנגאל בגאולה פרטית מוצא חן בעיני הקב"ה. הוא נעשה רצוי לפני הקב"ה ובעיני הבריות. בבחינת: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקִים וְאָדָם" (משלי ג', ד'), ובכך נעשה יותר חשוב ומתמלא ברצון טוב. "וַיְרִיצֻהוּ" – מלשון לרוץ מהר, מלשון ריצוי ומלשון לרצות. אלו הם השלבים בגאולה הפרטית והגאולה הכללית. שבת שלום!
[1] על שר המשקים נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ט, ז'): "אֲרוּרִים הֵם הָרְשָׁעִים שֶׁאֵין עוֹשִׂים טוֹבָה שְׁלֵמָה". שלפני שאמר את שבחו של יוסף, הקדים שלושה כינויים לשמו: נער, עברי, עבד. נער – שוטה, לרמוז שהוא צעיר חסר ניסיון ואינו ראוי לגדולה. עברי – כדי להודיע שמדובר ביהודי שנוא. עבד – כדי לציין שאינו ראוי למלכות לפי חוקי מצרים. אך כמובן כל אלו לא הועילו מלעכב בעד יוסף לעלות עד למדרגת משנה למלך.
[2] חטאו של שר המשקים, אשר בגללו הושלך לבית הכלא היה על כך שנמצא זבוב בתוך הכוס שהגיש למלך. נשאלת השאלה: מדוע אומר הפסוק "אֶת חֲטָאַי", בלשון רבים, בשעה שהיה לו אך ורק חטא אחד? מסביר בעל "צרור המור", ששר המשקים מתכון בדבריו לחטא נוסף – העובדה שלא הזכיר את יוסף עד כה, וכפר בטובתו אשר הובילה אותו מבית האסורים, בחזרה אל רום מעמדו בבית-המלוכה.