קול דודי דופק

"יִמְצָאֵהוּ[1] בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י).

חכמים במדרש[2] מפליגים בנועם אמרתם על פסוק זה, על המציאה הגדולה שמצא ה' בישראל[3]. וכאן אכתוב את פירוש ספר הזוהר (חלק ג דף רצט עמוד א ועמוד ב) המסביר פסוק זה על היחס בין הרופא לחולה.

מסביר הזוהר: בספרו של הרופא הגדול "רופא קרטִנא"[4] מהעיר קיסרי ששמו היה יודן, כתוב שכאשר הרופא החכם הולך אל החולה -"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן"- דהיינו: הרופא מוצא את החולה השרוי במחלה קשה, על הרופא לרפא את החולה ולדעת שה' שולח לו ברכה ורפואה במעשה ידיו, ועל הרופא נאמר: "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ", דהיינו: על הרופא להשתדל ברפואת החולה, על ידי התבוננות והכרת המחלה, והבאת תעלה ומזור לחולה, ועל הרופא לשמור על חייו של החולה ולהביא לו את התרופות המתאימות, ויעזור לו ה' שהתרומות יהיו לחולה סם חיים.

ממשיך יודן ואומר: שכאשר ה' מעניש את האדם, לדוגמא בהפסד נכסיו, אז האדם שמענישים אותו מהשמים יהיה חולה, ויצטרך לתת לרופאים הרבה כסף לרפא את מחלתו, ולא יתרפא האדם עד שיתן לרופא את כל מה שנגזר עליו להוציא מנכסיו, ואם האדם בעל שכל, אז הוא מקדים רפואה למכה, ונותן כסף לצדקה.

וצריך הרופא להיות חכם שידע שאם אינו יכול לתת רפואה לגופו של החולה, יתן תיקון ורפואה לנשמתו, ויחזור החולה בתשובה שלימה, וממילא יתרפא גופו.

בתיקוני הזוהר (תיקון סט דף קו עמוד א) מגלה את אוזננו רבי שמעון בר יוחאי שבעצם יש כאן משל על הקדוש ברוך הוא ועל נשמת עם ישראל היא השכינה.

בעקבות חורבן בית המקדש והגלות, עם ישראל התרחק מהקדוש ברוך הוא, עם ישראל בארצות הנֵכר היה חולה[5], לא היה במקומו הטבעי, עם ישראל היה חולה אהבה לארץ ישראל, אולם הסטרא אחרא אחזה בשכינה היא נשמת עם ישראל, כל זמן שהיא בגלות והיא רחוקה מהקדוש ברוך הוא[6], אולם כל זה למראית העין, כי אם תעמיק ותתבונן תראה שה' לא עזב ולא התרחק מישראל[7].

כמו שכתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל במאמרו "קול דודי דופק" (מאמר המבוסס על נאום שנשא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק): "לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידאנק, טרבלינקה ובוכנוואלד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית. בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. הקול המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"

הרב שלמה חזן ע"ה[8] בספרו שולחן הזהב (פרשת לך לך) ביאר את הפסוק שלנו באופן שממנו נלמד על עבודת ה', ותורף דבריו: ה' ברא את האדם ונתן לו נשמה טהורה, החצובה מתחת כסא הכבוד, כדי שיהיה האדם דומה לה' להעניק ולהיטיב לבריות, ומאחר ש-"כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ" (דברים לב, ט) שעם ישראל הם חלק מה', הם המביאים את דבר ה' לעולם, אם כן יפלא, מדוע "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן", דהיינו למה ה' שם את האדם בזה העולם, שהוא עולם של חומר, יצרים, תאוות וסטרא אחרא?

התשובה היא: ה' שם אותנו כאן בעולם שתהיה לנו בחירה חופשית, לבחור בין הטוב לבין הרע חלילה וחס, ונתן האל לאדם כלים כדי שיתמודד עם העולם והחומר, ולא יפול האדם ביצריו ותאוות ליבו, לכן: "יְסֹבְבֶנְהוּ" – יש לאדם מלאכים השומרים עליו הנעשים מן המצוות שהוא עושה, וכן יש לאדם צלם קדוש שמקיף אותו, והוא שומר את האדם שלא ימסר ביד יצר הרע, "יְבוֹנְנֵהוּ" – נתן ה' לאדם חכמה גדולה כנגד יצר הרע, והיא התורה הקדושה שעוזרת לו להתמודד מול יצר הרע. זאת ועוד, "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" שאלמלא הקב"ה עוזרו לאדם – אינו יכול על יצר הרע[9].

בספר מעגלי צדק (אות י) ממשיך רבנו יעקב אבוחצירא ע"ה את יסוד פירוש זה ומבאר: כנגד התגברות יצר הרע על האדם ביום (יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ – יש כאן ראשי תיבות של המילה ביום) ובלילה (המילה יְלֵל זה אותיות לַיִל) נתן ה' לאדם שלוש מצוות, שהם מבטאות את חותם ה', והם שומרות על האדם (מנחות מג עמוד ב) והם: מזוזה בפתח הבית, ציצית בבגדיו, ותפילין בראשו ובזרועו, ועליו אמר שלמה המלך: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד, יב).

8

משימה שבועית

הקפד בשבוע זה לנשק את המזוזה בפתח ביתך, ביציאתך מן הבית, ובחזרתך אליו, ויהא ה' עימך.

[1] עיין בהעמק דבר כאן לנצי"ב מוואלוזין זצ"ל שביאר כשאשר היו עם ישראל במדבר היה אמורים להיות להם חסרים כמה דברים: 1. היו צריכים להסתפק בלחם ומים. 2. חסרון במקום דירה כמו בני אדם שלא ישנים בשדות אלא בבית. 3. לא היה להם ממי ללמוד דרך ארץ, שהרי במצרים הם היו עבדים וכל מעיינם היה בטיט ובלבנים. 4. הליכתם במקום סכנה מקום בו יש נחשים ועקרבים.

וביאר הרב את הדברים שה' עשה להחיותם: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר" – במקום בו אין מאכל סיפק ה' לעם ישראל את כל צורכם. "וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן" – במקום שהוא תוהו שאין בו מחיצה וגדר ואין נראה בו שום דבר כמו בלילה, ויש שם נחשים ועקבים, עשה ה' סוכות לכל אחד בפני עצמו, וזה פירוש המילה "יְסֹבְבֶנְהוּ", ולימד אותם ה' דעת וחכמה ודרך ארץ, וזה פירוש המילה "יְבוֹנְנֵהוּ", ושמר עליהם ה' מנחשים ועקרבים, וזה שאומר הפסוק "יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ".

[2] במדבר רבה ב, ו, ספרי כאן, ילקוט שמעוני כאן רמז תרפז.

[3] עיין בספר זרע יעקב לרב יעקב שאלתיאל ניניו ע"ה בפרשת לך לך, הרב היה מגדולי המקובלים, מחבר הספר המפורסם "אמת ליעקב", חי לפני כ-180 שנה.

[4] יודן היה גדול הרופאים באותה תקופה, ולאדם נכבד היו קוראים "קרטִנא", בהמשך הזוהר שם מספר רבי אלעזר על רופא זה שהיה קונה תרופות לאנשים מעוטי יכולת מכספו הפרטי. וכן ספרו של רופא זה היה מסודר לפי סודות התורה, הרופא הכיר בחולה באיזו ספירה פגם, ונתן לו תיקון ורפואה, ועל ידי שתיקן הפגם העליון, היה לו רפואה לגופו, ושמח רבי אלעזר שהספר הזה היה בידו יב חודשים (ראה מתוק מדבש שם).

[5] ראה נצח ישראל למהר"ל מפראג פרק י, וכן הוא בגור אריה פרשת ויחי מז, לא אות לד.

[6] ראה עת לחננה א עמוד 334 לרמ"ד וואלי ע"ה, עיין עוד בתיקוני הזוהר תיקון כה דף ע עמוד ב.

[7] ראה בביאור משנה תורה לרמ"ד וואלי בפרשתנו עמוד שמד', וזו לשונו: "כי מה שכתב הפסוק: "יִמְצָאֵהוּ" מוסב אל ישראל ולא אל ה' יתברך, כלומר שישראל ימצאו את האל מתהלך עמהם באהבתו אותם אפילו במקום שאין דרכו לילך לשם, בהיותו דירתם של החיצונים היותר טמאים".

דהיינו: במדבר מצאנו את המציאה הגדולה, את הקב"ה בכבודו ובעצמו, את האמונה, את ההשגחה, את הביטחון, את הרוחניות, את עצמנו – מצאנו דווקא במדבר, כי דווקא במדבר המבודד בלי ציוויליזציה, בלי דברים שמסיחים את הדעת אפשר לפגוש את הקב"ה. דווקא במקום שאדם נמצא בבידוד, בריחוק חברתי, בלי ההפרעות והרעשים של החברה, בלי הפרעות של המוסכמות החברתיות המגבילות, אז הוא יכול למצוא את ה' בתוכו..

[8] חי לפני 150 שנה, נולד במרוקו עלה לארץ ישראל, היה אב בית דין ביפו בירושלים ובצפת, ספרו שולחן מלכים, שהוא ביאור על עץ חיים של רבנו האר"י ע"ה, מודפס בימים אלו לראשונה בפאר והדר, על ידי ישיבת חברת אהבת שלום.

[9] בהמשך מסביר הרב שעיקר ההטבה הגדולה שיהיה מטיב האדם לאחרים יותר ממה שייטב מעושרו או מחכמתו היא שיהא מזכי לחייביא, דהיינו שיהיה מקיץ את הישן בענייני העולם ולבו הלך חשכים בענייני גופו ולא זכר מתיקון נשמתו, כמו ה' יתברך, כנאמר בפסוק: "טוֹב וְיָשָׁר יְהוָה עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ" (תהילים כה, ח) שמורה הוא לחוטאים דרך תשובה, עיין שם איך הסביר את הפסוק הבא: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים לב, יא).