לשים את הלב במקום הנכון
הלב תופס מקום מרכזי בתורה[1]. מספר הפעמים שהלב מופיע בתורה, על הטיותיו השונות, עולה לכדי עשרות רבות, ומלמד על מקומן החשוב של "חובות הלבבות" בעבודת ה'[2]. בפרשה שלנו, גם מצויים ביטויים שונים ל"עבודת הלב"[3]. אחד מהם הוא הפסוק: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ" (דברים ח', ה'). מה ההדגשה המיוחדת "עִם לְבָבֶךָ"?
בנוהג שבעולם, ישנן פעולות שהאדם עושה עם הלב ופעולות שהאדם עושה בלי הלב. מי צריך לדעת האם הפעולה נעשית עם כל הלב? הַחֶבְרָה, הסביבה הקרובה, מרגישה ויודעת, אם הפעולה נעשית עם כל הלב, עם האישיות של האדם, או שהפעולה נעשית רק כדי לצאת ידי חובה, הפעולה נעשית בלי הלב. גם הקב"ה רואה את הפעולות שנעשות עם הלב, לעומת פעולות שנעשות בלי הלב, הן לחיוב והן לשלילה (שמואל א' ט"ז, ז – " וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב").
למשל פעולות שנעשות בשלילה עם הלב, נקראות פעולות במזיד. פעולות שנעשות בלי הלב – נקראות פעולות בשוגג. ופעולה כזו, שנעשתה בשוגג, אפשר לשנות, אפשר להתחרט, כי הלב הוא העיקר. הפעולה עצמה היא טכנית. מה שנותן לה את המשמעות, זה המחשבה, הכיסופים, הרגש – כל מה שמתלווה אל הפעולה מהצד הרוחני, אישיותי של האדם (רות רבה ה', ו'; זוהר הקדוש ח"ג ח', ע"א).
אבל החידוש של התורה בפרשה שלנו, שפעולות שאתה עושה, אתה יודע אם הן נעשות עם הלב או בלי הלב. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ" – אתה בעצמך צריך לראות ולהבין את הפעולות שאתה עושה, שיהיו עם הלב, פעולה רצינית, פעולה אמיתית. אנחנו לא מחפשים את הפעולה החיצונית, את ההצגה, אלא את שלמות הפעולה.
התפילה, המצווה, המחשבה, הנתינה, השמחה, החיים כולם עם הלב שונים שינוי מהותי, מכל אותן פעולות שאדם עושה כ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", חס וחלילה, בלי הלב (ישעיהו כ"ט, י"ג; מלבי"ם הושע י', י"א). הפעולה היא אותה פעולה. השוני הוא: עם הלב או בלי הלב. התורה מצווה אותנו "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ" – גם הידיעה שלנו צריכה להיות עם הלב. שבת שלום.
[1] התורה פותחת באות ב' – "בְּרֵאשִׁית", ומסתיימת באות ל' – "יִשְׂרָאֵל". ואם מחברים אותם יוצא לנו שני צירופי תיבות: בל, לב. בַּל רומז למידת הענווה, שישים האדם עצמו כְּלֹא וכאין כמו שאמרו: "אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ" (סוטה כ"א ע"ב). הלב רומז לכך שיעבוד האדם את הבורא "בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ" (דברי הימים א', כ"ח, ט'). וכן, שיהא תוכו כברו, ולא ידבר "אחת בפה ואחת בלב" (ראה פסחים קי"ג ע"ב; בבא מציעא מ"ט ע"א). ונאמר על כך במדרש: "אמר הקב"ה לישראל: בני, אם אתם מקיימים שתי מידות הללו, בַּל ולב, מעלה אני עליכם כאילו קיימתם כל התורה כולה מבי"ת ועד למ"ד" (אותיות דרבי עקיבא נוסח א' סוף אות ב').
[2] לך נא וראה לשונו הזהב של רבי אברהם אבן עזרא (שמות ל"א, י"ח): ריקי מוח יתמהו, מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ולא ידעו, אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה וכפל כפלו שנים, לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשה השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו, כי יחשבו כי המעשה העיקר – ואיננו! רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל', י"ד). וקדמונינו אמרו: רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי (זוהר הקדוש ח"ג רפ"א ע"ב; סנהדרין ק"ו ע"ב). ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו וכו'. וכתב רבינו בחיי בן אשר (כד הקמח, שבועות-מצוות עשה): ודבר ידוע, כי כל מצוות שבתורה אינן אלא לתקן הלב, כי הלב הוא העיקר… וכן באדם הלב עיקר שהוא באמצע הגוף… (וכעין זה בראב"ע דברים ל', י"ד ובספר 'חרדים', הקדמה למצוות). והוסיף רבינו בחיי אבן פקודה (חובות הלבבות, חשבון הנפש פרק ג', האופן העשרים ואחת): ראוי לך אחי שתבין, כי רוב העניין המכוון במצוות, שהם בגופים ובאברים, הוא להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה והם שורש התורה". וראה בהרחבה של"ה הקדוש, עשרה מאמרות, מאמר שישי-מאמר עשירי; מסילת ישרים סוף פרק ט"ז.
[3] גם בעולם ההלכה, ניתן ללב מקום מרכזי. לדוגמא, בתפילה יש את פעולת ומעשה התפילה, ויש את קיומה בכל מלוא משמעותה ומהותה. וכדברי הגרי"ד סולובייצ'יק: "העיקר, התמצית, תוך תוכה של המצווה היא העבודה שבלב. התפילה – היא האמצעי, כלי הביטוי שלה" (על התשובה עמ' 44). בהלכות "חושן משפט", וכך גם בדיני נדרים ובשאר מיני התחייבויות, נאמר הכלל הגדול בתורת המשפט העברי שלפיו "דברים שבלב – אינם דברים" (קידושין מ"ט, ע"ב).
